אוזבקיסטן – פאר והדר במדבר

אוזבקיסטן שוכנת באסיה התיכונה וגובלת מדרום בטורקמניסטן וטג’יקסטן, שתי רפובליקות סובייטיות לשעבר ואפילו חולקת גבול קצר עם אפגניסטן. בצפון ובמערב היא גובלת בקזחסטן הענקית ובמזרח בקירגיסטן הקטנה. אוזבקיסטן היא מדינה מדברית ברובה, פרט למזרחה הכולל את הרי צ’ימגן, שלוחות של רכס הטיאן שאן ואת עמק פרגנה הפורה.
טיול באוזבקיסטן יפגיש אתכם עם התרבות, הפולקלור, הארכיטקטורה והקולינריה העשירות, שהושפעו מהעושר התרבותי וההשפעות שהביאה עימה דרך המשי. וכן, מפגש בלתי אמצעי עם האוכלוסייה מסבירת הפנים הכוללת ברובה אוזבקים, טג’יקים, טטרים, מעט רוסים ובסה”כ כ 80 לאומים שונים, יחד עם שרידיה של קהילה יהודית בוכרית, משולבת במסורת של 2000 שנה בערים כמו סמרקנד ובוכרה.

מתי כדאי לבקר באוזבקיסטן?

מזג האויר באוזבקיסטן כולל חורפים קרים וימי קיץ חמים במיוחד. לכן, הזמן הטוב לביקור הוא באביב בואכה הקיץ (אפריל עד אמצע יוני) ובסתיו (ספטמבר עד אמצע נובמבר). העונות האלו מאופיינות ברובן במזג אויר נוח כ20-25 מעלות ביום ו 15-20 מעלות בערב. כמות המשקעים בעונות אלו נמוכה יחסית.

מה חייבים לראות באוזבקיסטן?

המסלול הקלאסי באוזבקיסטן כולל את ארבע הערים הגדולות:

טשקנט – עיר הלחם

טשקנט היא הבירה המודרנית של אוזבקיסטן שנקבעה ככזו ע”י הסובייטים ב1930. הרצון של השלטון הסובייטי להציג למדינות המתפתחות באסיה ובאפריקה את היתרונות בהצטרפות לגוש הסובייטי גרם להם להפוך את טשקנט לכרך מודרני במושגים של שנות ה70 של המאה הקודמת. כיום העיר היא הרביעית בגודלה בברית המועצות לשעבר אחרי מוסקבה, סנט פטרבורג וקייב וכוללת כ5 מיליון תושבים. העיר היא כרך סואן מחד, שמציג לראווה ארכיטקטורה סובייטית שהייתה שמורה רק לערים גדולות, מול שווקים רבים, גדולים וקטנים ששימרו את רוח ערי המסחר של דרך המשי ומאידך אנדרטאות ואתרי ארכיטקטוניים רבים שמציגים את הארכיטקטורה הדומיננטית ששלטה באזור במאות ה17-19 .

סמרקנד- בירתו המיתולוגית של האמיר טימור

סמרקנד הייתה הבירה הראשונה של הרפובליקה האוזבקית הסובייטית מ1924 עד 1930. כבר במאה ה7 לפני הספירה, סמרקנד הייתה אחת הערים החשובות והמיושבות ביותר באסיה התיכונה. סמרקנד נקראה מרקנדה במאה הרביעית לפני הספירה עת הגיע אליה אלכסנדר מוקדון וכבש אותה בדרכו להרי הפמיר. אחרי התקופה ההלניסטית, סמרקנד איבדה מחשיבותה והעיר החליפה ידיים בין שליטים  – פרסים ססאנידים, לנוודים הקרחנידים הטורקו-מונגולים. במאה ה14-15, זו תקופת הזוהר של העיר. סמרקנד בשנות ה70 של המאה ה 14 הייתה תחת שלטונו של האמיר טימור, בן לשבט מקומי ממוצא טורקו-מונגולי שהחל במסע כיבושים שהפך אותו לשליט של אימפריה גדולה שהשתרעה, עם מותו ב1405, מהודו  פרס ואפגניסטן בדרום עד רוסיה בצפון, בואכה סין במזרח דרך הקווקז עד איסטנבול וחלב במערב. בתקופתו של האמיר טימור נבנו כל המבנים המפורסמים ביותר בסמרקנד המהווים פנינה ארכיטקטונית עד ימינו:  מסגד ביבי חנום, כיכר הרגיסטן הכוללת שלוש מדרסות (בתי ספר), הנקרופוליס של שאח-אי-זינדה ועוד. אוכלוסייתה של סמרקנד מורכבת בעיקר מטג’יקים דוברי פרסית , כמו רוב הערים ההיסטוריות בשטחה של אוזבקיסטן ובעיר התקיימה קהילה של יהודים “בוכרים” שבשיאה הגיעה ל50,000 נפש.

בוכרה – עיר המסחר הגדולה ביותר על דרך המשי

“בכל מקום בעולם האור מאיר מן השמיים על העיר, בבוכרה, עולה האור מן העיר ומאיר את השמיים” – כך נהגו לתאר בימי הביניים את בוכרה שנחשבה לאחת הערים היפות בעולם כבר במאה השביעית לספירה. בוכרה, שהתקיימה לאורך השנים כאחת מערי המסחר החשובות ביותר על דרך המשי, משלבת שווקים צבעוניים וסגנונות ארכיטקטוניים מגוונים יותר מכל עיר אחרת באוזבקיסטן. לצד מדרסות בסגנון האמיר טימור שניתן לפגוש גם בסמרקנד, פוגשים כאן גם מבנים מהמאות ה9-10 כמו המוזוליאום של איסמעיל סאמני, והמינרט (מגדל) שנקרא פו-אי-קלון. העיר העתיקה שופעת מבנים הבנויים מלבני טיט חומות אפורות, לצד מבנים מעוטרים בקרמיקה תכלכלה וצבעונית, כיפות לאין ספור בראש המבנים ואת כל היופי הזה משלימים שטיחים בגווני אדום התלויים למכירה בכל מקום .

חיווה – הפנינה של אוזבקיסטן

חיווה שוכנת במדבר הקיזיל קום ושמה נגזר מהמילה “הייבאה” שפרושה מים ראויים לשתייה, זכר לימים בהם נאות מדבר היו מעין מחזה קסום המתגלה לאיטו למובילי שיירות המסחר על דרך המשי. גם כיום, לאחר נסיעה ארוכה במדבר האדום נגלית לפנינו חיווה במלא הדרה כיום חיווה היא עיר מוזיאון קטנה תחת כיפת השמיים שנשתמרה בדיוק כפי שנראתה במאות ה18-19 – ארכיטקטורה איסלמית מרהיבה, מסגדים ומינרטים מעוטרים, ארמונות של שליטים מקומיים ושילוב מרהיב בין תרבות נומדית טורקמנית למבנים מעוטרים בסגנון פרסי.. תושביה של חיווה הם נוודים טורקמנים שמשפחותיהם מתגוררות ברובן בטורקמניסטן השכנה. השפה דומה לאוזבקית אם כי בניב שמקשה על תושבי טשקנט למשל, להבין לעומק את הניב של חיווה. בשיטוט בין הסמטאות הציוריות והדוכנים עמוסי הבדים, גרבי הצמר, שטיחים וקרמיקה אתה נתקל פעמים רבות במקומיים הבאים לבקר במקום, בחתנים וכלות המגיעים להצטלם ביום חתונתם וכולם שמחים לפגוש תיירים ולרקוד.

יעדים נוספים באוזבקיסטן:

אוזבקיסטן מאפשרת גם לחובבי טבע להנות מנופים, טיולים ואפילו טרקים באורכים וברמות קושי שונות. האזור המתאים ביותר לכך הוא רכס הרי צ’ימגן הנמצא במזרח המדינה, הרי צ’ימגן הם חלק מרכס הטיאן שאן שמגיע לשיאו בקירגיזסטן השכנה. האזור שופע נחלים, נהרות, אגמים עונתיים והמון מסלולי טיול ברמות קושי שונות בטבע. בצ’ימגן נמצא גם אתר סקי פעיל מאוד בחורף.

עמק פרגנה

בטיול ארוך מקיף יותר כדאי לבקר גם בעמק פרגנה – האזור הירוק והמאוכלס ביותר באוזבקיסטן. בשטח של 22,000 קמ”ר (5% משטח אוזבקיסטן) מתגוררים כ8 מיליון תושבים (כרבע מהאוכלוסייה). העמק שייך ברובו לאוזבקיסטן אך חלקים ממנו נמצאים גם בטג’יקיסטן וקירגיזיסטן. האזור מאוד צבעוני, גם במגוון האתני של התושבים, בלבוש הצבעוני של הנשים האוזבקיות באזור ואפילו הארכיטקטורה ועיטורי הקרמיקה עשירים בצבעים שלא רואים כמעט באזורים אחרים.

נוקוס – אוצר של אומנות

בצפון הרחוק של המדינה שוכנת העיר נוקוס, בירתו של המחוז האוטונומי של קראקלפקסטן, שתושביו הקראקלפקים הם ממוצא קרוב אתנית לקזחים המתגוררים ברפובליקה השכנה.בנוקוס. באופן לא צפוי בכלל, שוכן בנוקוס מוזיאון סאביצקי, שמכיל אלפי יצירות של ציירים אוונגרדיים סובייטיים משנות ה20 והשלושים. האוונגרד פרח ברוסיה בתקופה שמיד אחרי מהפכת אוקטובר וציירים רבים כמו וולקוב, שהמוזיאון מכיל את האוסף הגדול בעולם של ציוריו (כ 100) וגם ציורים של ניקולייב, ליסנקו וקורזין.
כולם ציירים אוונגרדיים ושהוגדרו בידי סטלין בסוף שנות ה20 כ”פורמליסטים ואנטי קומוניסטים” ואומנותם נאסרה. חלקם נשלחו למחנות, חלקם הוגלו וחלקם נאלצו לשנות את סגנונם על מנת להימלט מאימת המשטר. חלקם אפילו הוגלו לאזור זה של אסיה התיכונה. סביצקי, צייר בעצמו, הגיע לאזור כארכיאולוג בתחילת שנות ה50 וקבע את מושבו בנוקוס. הוא ניצל את עובדת היותה של נוקוס עיר נידחת בקצה האימפריה הסובייטית על מנת לאסוף יצירות אומנות אוונגרדיות. את חלקן רכש באוזבקיסטן מציירים גולים ואת חלקן הציל מאוספים במוזיאונים נידחים ברוסיה.

מוינאק וימת אראל

במרחק של 3 שעות נסיעה מנוקוס, שוכנת העיירה מוינאק, עיירה קטנה שמנתה בשיאה 50,000 תושבים שהתפרנסו בעיקר מדיג וממפעל שימורי דגים, ושכנה לחופה של ימת אראל. כיום, ימת אראל המתייבשת נמצאת הרחק מקו החוף המקורי ומוינאק, עיר הנמל, הפכה באופן מוזר לעיירה מדברית מאובקת כשהמזח העומד באמצע המדבר ותחתיו האוניות המחלידות על החול תורמות לאווירת הסוריאליזם.
טיול לאוזבקיסטן, אל נפלאות דרך המשי, המדבר הגדול והערים הצבעוניות. מפגשים עם אנשים חמים, פולקלור ותרבות תוססים ומטבח ייחודי. צרו קשר לטיול הבא שלכם לאוזבקיסטן.