מאכלים מהעולם – שאלנו את מדריכי יעדים, מה המאכל האהוב עליך?

מדריכות ומדריכי חברת יעדים טיילו רבות ביעדים אותם הם מדריכים. חלקם התגוררו שנים ארוכות בארצות אותן הם מדריכים ומכאן הידע וההכרות שלהם.

שאלנו את המדריכים לגבי מאכל מקומי אחד שהם מאוד אוהבים התשובות מפתיעות:

מהו המאכל המקומי שאתם הכי אוהבים?

ד”ר נעמה מורג זמונסקי – המאכל שלי:  אוגלי Ugali – מזרח אפריקה

במזרח אפריקה קוראים לו אוגלי (Ugali), בדרום פאפ או מילי-פאפ, אבל נתקלתי גם באזורים שקראו לו פוטו (Phutu) או נשימה (Nshima). בכל מקרה, את המאכל הזה, שניזונים ממנו מיליוני אפריקאים בחלקים נרחבים של היבשת, רוב התיירים ממש שונאים, אבל לא אני. ממש לא. אפילו להפך, כשאני נמצאת בארץ אני הולכת לחנויות ולשווקים של מהגרים אפריקאים כדי למצוא את קמח התירס שהם משתמשים בו, ומכינה לי בבית את המעדן הזה. טוב, יכול להיות שמעדן זו הגדרה מוגזמת, כי אוגלי זה בסך הכל סוג של ממליגה. עורמים אותה על צלחת יחד עם בשר או ירקות ויושבים לאכול. אז מה יש בו, באוגלי? קודם כל, האפשרות לאכול עם הידיים. שנית, אוגלי, כמו מאכלים אפריקאים רבים אחרים, נהוג לאכול ביחד, לפעמים גם מאותה צלחת. וכמו אכילה עם הידיים, אכילה משותפת מבחינתי היא מתכון בטוח לסעודה כיפית ונעימה. אין כמו ישיבה מסביב לצלחת משותפת כדי לשבור קרח ולמחוק גבולות, וכתיירים, זו הזדמנות אמיתית עבורנו לדבר עם המקומיים, לתת להם להיפתח ולספר לנו קצת יותר על עצמם ועל התרבות שלהם. יש מאכלים טעימים יותר, זה נכון, אבל האמת היא שאוגלי הוא די טעים – קצת מלוח, קצת מריר, לפעמים חמוץ. לדעתי הוא בהחלט שווה טעימה, אם אתם באזור.

עופר צבי – המאכל שלי: קרלה Karela – הודו

לא להתבלבל עם המדינה קראלה Kerala בהודו…

קשה מאוד לבחור מאכל אחד מתוך המגוון העצום של מאכלים הודים העשירים כל כך בטעמים, צבעים, ריחות ותבלינים… ובכל זאת, הייתה פעם שממש נאלצתי לבחור מאכל אחד. מדובר בירק שלא כולם מכירים, והרבה פעמים כאשר אני מסתובב בשווקים עם מטיילים הם עוצרים מולו ותוהים מהו המלפפון / קישוא הקיפודי החייזרי הזה ומה ניתן לעשות איתו.. ירק זה נחשב למיוחד ולפעמים חגיגי היות ולא פשוט כלל להכין אותו. אני מדבר על הקרלה – Karela – (כפי שהוא מכונה בכמה שפות הודיות), או Bitter Gourd באנגלית. זה היה ירק שהיינו מכינים בתקופה שחייתי עם הבאבות (הסגפנים ההודים) רק בארועים מיוחדים, או לפני שהיינו יוצאים למסע והיינו צריכים אוכל מזין במיוחד שאפשר לשמור לכמה ימים. מדובר בירק מר מאוד, שדורש עבודה רבה… על מנת להפחית מהמרירות יש לייבש אותו במלח לפני הבישול, לטגן חלקים מסויימים ממנו לפני השימוש, או להעביר אותו תהליך אחר כלשהו. לכן לא תמיד נמצא אותו מוגש במסעדות. למי שאוהב את המרירות המיוחדת הזו אין תחליף לקרלה! וכאמור מדובר באחד הירקות הבריאים והמזינים ביותר. הוא מכיל נוגדי חמצון בכמות גבוהה ועשיר בויטמינים A ו- C. ההודים מאמינים שהוא טוב לטיפול בשלל מחלות (מחלות עור שונות, בעיות בעיכול ועוד).

ליהי קימורה – המאכל שלי: יוקאן Yokan – יפן

יוקאן הוא ממתק קייצי, כמו ג’לי קשה עשוי שעועית אדומה ומתוקה. נהוג לאכול אותו בליווי תה ירוק ומר. יוקאן הוא מאכל שמאוד אהוב עלי ולא רק בגלל הטעם המתוק, אלא גם בגלל הזיכרון המתוק שזה מעלה בי. סבי היפני נהג להכין יוקאן תוצרת בית (ההכנה לא מורכבת מידי אך דורשת השקעה רבה של עבודה וזמן). ביפן התגוררנו במרחק המצריך טיסה על מנת להיפגש עם סבא, כך שהוא היה שולח לנו מידי פעם חבילות עם מאכלים שהיה מכין. בתור ילדה זכור לי שהייתי חותכת את היוקאן לחתיכות דקות דקות (כמעט שקופות) כדי שאוכל להנות מהטעם הנפלא לאורך זמן, בתקווה שלא יגמר.

ד”ר אבי שפיר – המאכל שלי: תולעי מופני ובילטונג – דרום אפריקה

בדרום אפריקה אפשר למצוא שני ״חטיפים״ מאוד פופולרים ומאוד שונים זה מזה:

חטיף פריך זחל המופני – על שום כך שהביצים מוטלות בתחתית העלה של עץ המופני בסוונה הדרום אפריקאית. הזחלים בוקעים וניזונים מהעלים הללו. בני השבטים בדרום היבשת אוספים את הזחלים, מייבשים אותם ואוכלים אותם כמו חטיף – צ׳יפס, במבה, ביסלי – או מבשלים אותם ברוטבים שונים. הם זכו לכינוי ״תולעי מופני״. בכמה מבתי המלון בזימבבואה, בוטסואנה ונמיביה מגישים אותם במזנון בפינה האפריקאית. הרוב המוחלט דוחה את הרעיון למישמע השם ״תולעת״ אבל יש כמה אמיצים או אמיצות שטועמים ונשארים בחיים. אני כמובן אוכל זאת כאילו פיצחתי גרעינים במפגש חברתי בארץ.

בילטונג – הלבנים הראשונים שהגיעו לדרום היבשת מהולנד, להלן הבורים, הביאו עמם בשר חי מיובש שניקרא בילטונג. בחורף היבש והקר בצפון המדינה, תולים רצועות בשר שהוטבלו קודם לכן בתבלינים (זרעי כוסברה, מלח סל פיטר ועוד) ותולים ליבוש במקום יבש ומאוורר. זה לוקח כמה שבועות והבשר מוכן. פורסים אותו פרוסות דקות ומגישים עם בירה קרה או ברנדי משובח. זה בהחלט מאכל לאומי וכולנו כאן מאוד אוהבים לאכול זאת כחטיף מתאבן במפגשים חברתיים. המטיילים מוכנים ביתר רצון לטעום מה בילטונג למרות שהמונח ״בשר חי מיובש״ קצת מרתיע.

אלון ויינר – המאכל שלי: אשכי כבש – אוזבקיסטן

החברה האוזבקית היא חברה פטריארכלית מסורתית ושמרנית, על כל המשתמע מכך – הגברים אחראים על הפרנסה והנשים על הבית. למרות האמור, ישנם מאכלים מסוימים שרק הגברים מבשלים, כמו הפלוב – קדירת אורז עם בשר, שהפכה למאכל הלאומי של אוזבקיסטאן. הגברים מכינים מאכלי בשר אשר מבושלים בעיקר על אש גלויה בחצר. המאכל הכי גברי באוזבקיסטאן, תרתי משמע, הוא תבשיל אשכי הכבש. תבשיל זה מוכן רק על ידי הגברים וגם רק גברים מורשים לאכול אותו. מנהג אכילת אשכי הכבש התפתח בחגים, חגיגות אירוסין וחתונות. באירועים אלו הגברים במשפחה נוהגים לשחוט כבש ולהכין את הבשר עבור כל המשפחה. את אשכי הכבש, מכינים מייד לאחר השחיטה. מטגנים אותם קלות עם בצל, שום ופלפלים ירוקים. במידה ומדובר בחתונה או אירוסין, מגישים את המנה לחתן המיועד. אשכי הכבש הם סמל לפריון, אמורים לשמש כאפרודיזיאק ולהבטיח הצלחה מסחררת לחתן בליל הכלולות. בנוסף, כשגברים מתכנסים בצ’איחנה (בית תה) ועורכים סעודה לרגל אירוע כלשהו – יום הולדת, פגישת מחזור או סתם התכנסות, נהוג להזמין, בין היתר, אשכי כבש לשולחן. בחלק מהמסעדות ברחבי אוזבקיסטן ניתן היום להשיג אשכי כבש. אבל, רק גברים יזמינו מנה כזו במסעדה, לעולם לא נשים.

ד”ר נעמה וילוז’ני – המאכל שלי: עוגת רבאני Revani Cake –  יוון

בעיניי, יוון היא אחת המדינות עם האוכל הטעים ביותר שיש. הוא מצטיין בעיקר בפשטות שלו, בטריות מוצריו ובאיכותם המצוינת. למרות הבחירה הקשה, בחרתי להמתיק את זיכרון החיך שלי בעוגה האהובה עליי ביותר. עוגת רבאני. זוהי עוגת סולת בבסיסה, עם תפוזים וקוקוס, והיא שוחה בים מתוק של סירופ סוכר. כשהיא טרייה וחמימה זה תענוג עילאי לחיך, שמשתלב נהדר גם עם גלידת וניל. העוגה הזו מזכירה לי תמיד את גברת מימי, בעלת מלון ביתי מדהים בעיר קסטוריה, בצפון הרחוק של יוון, שמנהלת את המלון ביד רמה ומתהלכת בין אורחיה בלובי כמלכת אנגליה. כשגילתה שרבאני היא העוגה האהובה עליי, בכל פעם שהייתי מגיעה עם קבוצה למלון, למחרת בבוקר, בזמן ארוחת הבוקר מימי כבר הכינה קופסה מלאה בעוגה חתוכה לפי מספר אנשי הקבוצה, שנארזה עבורנו כלאנץ’-בוקס. הטעם המתוק של העוגה מזכיר לי תמיד את הכנסת האורחים המדהימה של היוונים.

זאביק רגב – המאכל שלי: קרמשניט “קרמובקה” Kremowka – פולין

רבים בינינו מכירים את האוכל הפולני מהבית, או מהבית של החברים שלנו. פולין הושפעה במהלך ההיסטוריה ממאכלים שונים ומגוונים, מהאוכל הגרמני, הרוסי, האוקראיני וכמובן מה שיותר מוכר לנו, האוכל היהודי. אישית, אני מעדיף את המנות האחרונות המיוחדות, המזכירות לי את הבית של פעם עם נגיעות עדכניות, כמו עוגת גבינה מסורתית (ה-סרניק) או סופגניות בטעם של פעם, ממולאות בריבת ורדים, אך האהבה הגדולה שלי היא הקרמשניט (קרמובקה) המסורתי, שטעמו נשמר במשך שנים רבות. העוגה הטעימה והמופלאה הזו (וגם מלאה בקלוריות) מקורה בפולין ורבים רואים בה את עוגות הדגל של המדינה. עוגת הקרמשניט או קרמובקה – היא עוגה העשויה ממספר שכבות (בדרך כלל שלוש) של בצק עלים אפוי ולעיתים מקורמל עם מילוי בין השכבות. נהוג למלא את הקרמשניט בקרם מתוק או בקרם שהוא שילוב של קרם פטיסייר ושמנת מתוקה. הטעם הנפוץ הוא וניל, טעם נפלא, הזיגוגים הקלאסיים לשכבה העליונה הם ציפוי אבקת סוכר.

רותם קלמר – המאכל שלי: אורז מנגו דביק Mango Sticky Rice – תאילנד

כשיצאתי למסעי לבדי בפעם הראשונה למזרח הרחוק. התחנה הראשונה (איך לא): תאילנד! שם פגשתי את האוכל המקומי, הטעים ביותר בעיניי במזרח כולו. זה לא שהתחרות לא קשה… האוכל ההודי לדוגמא, עומד בגבורה בתחרות אל מול זה התאילנדי, אבל לאחר שהקדשתי כמה דקות להרגיש איפה נוגע הכי עמוק בלב (או בבטן)… אז התאילנדי זכה. המנה האהובה עליי, דווקא ממחלקת הקינוחים (כיאה לחובב מתוקים שכמוני), היא ה- Mango Sticky Rice. לתאילנד הגעתי בפעם הראשונה בדצמבר 2002, היישר אל האי הלא מתוייר (יחסית), קו לנטה. התמקמתי באחד מהריזורטים ובערב שלמחרת חגגנו כל אורחי הריזורט (מכל העולם), את ערב חג המולד. הוגשה לנו ארוחת חג תאילנדית מקומית כיד המלך! “הדובדבן” שחתם את הערב הזה, היה דווקא הקינוח המעולה שהוגש לנו, ה- Mango Sticky Rice, אותו פגשתי בפעם הראשונה. המנה מתקתקה וכוללת כ-3 חומרי גלם בסיסיים ביותר: אורז (דביק), קרם/חלב קוקוס ומנגו טרי. חומרי גלם פשוטים, נגישים וזולים, והשילוב המושלם שלהם יחד על צלחת אחת, יצרה חוויה תאילנדית אמיתית, שמתאימה גם לחיך המערבי.

דליה לויטרשטיין – המאכל שלי: מסאלה דוסה Masala Dosa – דרום הודו

הטיול של “אחרי אחרי צבא” במזרח אתגר אותי קולינרית לא אחת. התבלון העז התברר כטעם נרכש. במהלך הטיול היו ימים שלמים שפשוט חייתי על בננות ואורז “בלי כלום” רק כדי להיות על הצד הבטוח. טעמתי מגון רחב של תוספות לטאלי (מנה שמורכבת ברובה מאורז לבן וצ’פאטי – לחם מקומי – ובצידה מגוון קעריות של קטניות וירקות, בעיקר חריפים. מאוד.), אבל בסופו של דבר, אכלתי בעיקר את האורז. בהודו ניתן למצוא אוכל מערבי כמעט בכל מקום תיירותי אבל חלק משמעותי מכל טיול הוא “לצאת מהקופסא” ולהתנסות. בקראלה טעמתי לראשונה מאכל מקומי המכונה “מסאלה דוסה”. הדוסה היא מעין “קרפ” לא צרפתי, מקמח שמבוסס על אורז ועדשים, אשר מניחים עליו מחית תפוחי אדמה מתובלת בזרעי חרדל שחור (כך בעצם גיליתי על קיומו של תבלין זה). הדוסה מוגשת מגולגלת על עלה בננה, או מקופלת בצורת משולש, בליווי קעריות של תקרובות שונות. במשך הטיול, ככול שהצפנו לאורך החוף המערבי, נתקלתי פחות ופחות במקומות שמכינים את המאכל המסורתי (והלא חריף) הזה. כמה שנאמר – קרפ עם פירה וחמאה. הכי טעים בעולם .