אינדונזיה – ירוקה, צבעונית, מסתורית ומרתקת – מקום של כבוד לרוחניות

אינדונזיה היא הארכיפלג הגדול בעולם: מעל 17000 איים, מתוכם 6000 מיושבים. 167 הרי געש פעילים ושטח יערות טרופיים הגדול ביותרבדרום מזרח אסיה. באינדונזיה תמצאו יעד חלומי לחופשה וחלומו של טייל מיטיב לכת. בין אם אתם חפצים בחופשה בחוף הים, טיולי הליכה בחיפוש אחר אורנג אוטנים או שנירקול לאורך שוניות אלמוגים יפיפיות כל זאת לצד מונומנטים דתיים רבי ערך, מופעי תרבות ואורחות חיים מקומיים. – באינדונזיה יש הכל.

“תרבות אינדונזית” – אין חיה כזאת

אינדונזיה הוא מונח מקשר שמתייחס לכלל האומה האינדונזית, אבל אין שום דבר אחיד בהתייחס לתרבות האינדונזית. באינדונזיה מתקיימות זו לצד זו מאות קבוצות אתניות. לכל אחת מהן מנהגים והרגלים תרבותיים ייחודים. אין זה אומר שאין דמיון או הקבלות בין תרבות אחת לשנייה, אבל חשוב להבין את המגוון התרבותי המהווה את מארג החברה האינדונזית. אחת מהמסורות החשובות ביותר באינדונזיה היא שמירת התא המשפחתי מלוכד לאורך דורות – הבחירה להישאר בבית ההורים לא מצביעה על תלותיות כמו על נאמנות וקשר חזק למשפחה מאז שחר ההיסטוריה, האינדונזים תמיד חיו במסגרת קהילתית – ניהול משותף של המשאבים. בכפרים הקהילות שומרות על קשרים קרובים והערכים התרבותיים מקדמים עוד יותר את העניין של הקולקטיב – חברתי וכלכלי. גם בסביבה מודרנית, עדיין ניכר האופן הידידותי ותחושת הקרבה בים האנשים.

השמירה וההקפדה על “הדרכים הישנות” שבה הדברים מתנהלים, אינה שמורה בלבד לקהילות מרוחקות בכפרים נידחים. זו דרך חיים ומנהגים המלווים את המאמינים, שמוצאים גם בסביבה יותר “מודרנית” דרכים כיצד לקיים את המנהגים והמסורות בצד חיים במאה ה21. חברות מסחריות מסוימות מתייעצות עם כהני דת, כאלה ואחרים לגבי הדרך שבה כשאי לחברה להתנהל. צעירים רבים שמתחתנים עדיין מקפידים על קיום חתונות מסורתיות, אם בלחץ המשפחה או אם מיוזמתם וכך המסורת ממשיכה להתקיים גם בצל המודרניזציה.

לא משנה באיזו דת הם מאמינים, אינדונזים הם מאוד רוחניים באופן כללי. הם מתייחסים לטקסים הדתיים ברצינות הראויה וזה משתקף במנהגים היום יומיים, בטקסים השונים וגם בפאר המקדשים ומקומות התפילה.

באינדונזיה יש 6 דתות.

אינדונזיה מפורסמת בכמות המרשימה של האוכלוסייה בת הדת המוסלמית – אינדונזיה נחשבת למדינה בעלת מספר המוסלמים הגדול בעולם, למרות שהיא נחשבת למדינה חילונית על ידי החוק. אבל דת האסלאם היא רק אחת משש דתות רשמיות במדינה –  מוסלמים, פרוטסטנטים, קתולים, הינדים, בודהיסטים וקונפוציוניסטים.

האיסלם המקומי שונה מהאסלם הים תיכוני\ערבי ומשלב בתוכו מסורות עבר אנימיסטיות לכן נפוצים טקסים ועבודת רוחות האבות ורוחות המקום, אף הנצרות שונה מזו המוכרת במערב וכך טקס הלוויה בטורגה משלב את מסורות העבר וכולל הקרבת בופאלו וחזירים.

אינדונזים חובבים במיוחד אומנויות בכלל ואומנויות במה בפרט

התרבות האינדונזית העשירה מהווה השראה לעבודות ותחומי אומנות רבים – ציורים, פיסול, מוזיקה, מחול, תיאטרון ועוד. מתקופות קדומות ועד ימינו אנו, אמנים אינדונזיים שואבים השראה מתרבות הארכיפלג, הטבע, המסורות והערכים – מה שמבטיח עורק חיים פועם המזין את האומנים והאומנות.

בבאלי לדוגמה האומנות כל כך משולבת במרקם החיים כך שאין אפילו מילה ל”אומנות” בשפה המקומית

עבודות הבאטיק ,הפיסול בעץ ובאבן ,הארכיטקטורה ,עיצוב הגנים ,הציור, מגדירים מחדש את המושגים עבור התייר המערבי.

מתי כדי לבקר באינדונזיה

באינדונזיה חם לאורך כל השנה. התקופה בין נובמבר למרץ נחשבת ל”תקופה הגשומה”. התקופה המומלצת לביקור באינדונזיה היא בין מאי לאוקטובר, תקופה זו נחשבת ל”עונה היבשה” – שמים נקיים וימים חמים שטופי שמש. “העונה היבשה” הכוונה היא לתקופה שבה יש פחות ימים גשומים – גם בתקופה הזאת אתם יכולים לפגוש מספר ימי גשם. החודשים יולי ואוגוסט הם שיא עונת התיירות.

מה אוכלים – על המטבח האינדונזי  – האינדונזים אוהבים אוכל מתובל, רצוי חריף

במדינה שמתפרשת על 17000 איים, שיש לה היסטורית מסחר עשירה ושיתוף תרבויות ובנוסף יש בה מאות קבוצות אתניות – ההשפעות על המטבח האינדונזי הן מגוונות מאוד החל מהודו וסין ועד למזרח התיכון ואירופה. אלפי מתכונים מסורתיים עם כמה מנות דגל יוצרות מטבח מגוון , עשיר ואף מורכב. רוב המקומיים מעדיפים אוכל חם, חריף ומתובל, עם סמבל (רוטב צ’ילי אינדונזי) שנמצא בכל שולחן. מנות הדגל הן הסוטו איים (מרק עוף), סאטאי (שיפודי עוף שלרוב ילוו ברוטב בוטנים ), נאסי גורנג (אורז מוקפץ\מטוגן) והגאדו-גדאו (סלט מקומי של ירקות מאודים). הנאסי גורנג נחשבת למנה הלאומית – אורז מטוגן עם רוטב סויה מתוק וסמיך וירקות מוחמצים (אצ’אר). המתכונים משתנים מאזור אחד למשנהו, תלוי בגידולים החקלאיים העיקריים באותו אזור. אנשי ג’אווה למשל אוהבים מנות מתקתקות יותר – מושפעים מגידול קנה הסוכר באזורם, אך קהילות אחרות כמו בבאלי ופדאנג, בהחלט לא ימנעו מעצמם את כמויות פלפל הצ’ילי והתבלינים.

לאן נטייל באינדונזיה?

האי באלי

השם שגור בפי כל ונתפס אצל רובינו “יעד שהוא חלום” ולא בכדי. תמהיל של חופי ים יפיפיים, שדות אורז מוריקים ושופעים, גבעות וולקניות ואינסוף מקדשים הינדים, מרשימים וצבעוניים. כל זה מלווה באוירה טובה ונינוחה, אוכל טעים ושירותי תיירות ברמה גבוהה – באלי מושך אליו תיירים מכל העולם לאורך כל ימיות השנה. באלי מכונה “אי האלים” . אובוד – הבירה התרבותית של באלי. טקסים והכנות לטקסים לוקחים כארבעים אחוז מזמנו של באלינזי ממוצע, לכול אחד מאלפי המקדשים יש טקסים חגיגיים כל 210 ימים, שבהכנתם לוקחים חלק כל חברי הקהילה. מלבד טקסים למקדשים ולאלים יש מגוון טקסים מפוארים למעגל החיים של האדם מלידה ועד מוות. לנושא המוות בתרבות הבאלינזית יש מקום של כבוד והוא מהווה חלק חשוב ועיקרי ממנה. בניגוד לדרך שבה נתפס המוות בתרבויות אחרות, בתרבות הבאלינזית המוות נחגג בגאווה וכמעט בשמחה. טקס שריפת הגופה הוא אחד הטקסים החשובים ביותר בתרבות הבאלינזית. שרפת הגופה מהווה את סיום מסעו של המת והתקרבותו אל האל. טקס רוחני עמוק שמטרתו היא להכין את הנשמה למסעה לחיים שלאחר המוות.

האי פלורס

האי פלורס לא מפורסם כמו שכנו באלי, אך המבקרים באינדונזיה למדים לאט לאט להעריך פלורס כיעד בפני עצמו. האי מפורסם בעיקר בגלל פארק דרקוני הקומודו, אך תוכלו למצוא עוד מקומות מעניינים לבקר בהם. כמובן שהאי מציע שפע פעילויות ספורט ימי למינהן, חופים עטורים עצי מנגרוב ואף טיפוס הרים. פארק דרקוני הקומודו, האטרקציה העיקרית באזור, הוא שמורה המוקדשת ללטאה עצומה זו, המזכירה את אבותיה הדינוזאורים. בפארק תמצאו גם עטלפים וזוחלים שונים.

האי סולוואסי

ארץ הטוראג’ה נמצאת בדרום האי סולווואסי, באזור המנוקד בשדות אורז, צוקי אבן גיר וגבעות הספונות ביערות במבוק. ביתם של בני הטורג’ה, שתרבותם המרתקת נשתמרה כמעט ללא השפעות של העולם המערבי. הטורג’יאנים מפורסמים בבתיהם המעוטרים, בעלי גגות העץ המחודדים המזכירים חרטומי ספינות (מכונים טונגקונאן) ובטקסי הלוויה המרהיבים והנוראים כאחד. לאחר המוות, הגופה נשמרת, לעיתים לאורך של שנים עד לטקס הלוויה עצמו, שיכול להתרחש לאורך מספר ימים ובסופו הנפטר נקבר במערה או בתוך גזע עץ חלול. טקסי הלוויה המפוארים והגדולים יותר מתקיימים בדרך כלל בחודשי יולי אוגוסט, אבל אפשר להתקל בהם גם במהלך שאר ימות השנה. למרות שהם קיבלו עליהם את הנצרות הם עדיין משמרים את “דת האכלת האבות “הקדומה

האי ג’אווה

יוג’יה קרטה בירתה התרבותית של ג’אווה. כחצי מליון תושבים מתגוררים בעיר השוקקת הזו והיא מהווה את מוקד המשיכה העיקרי באי, תודות למיקומה בסמוך למתחמי המקדשים המרהיבים של בורובודור (והסטופה הבודהיסטית הגדולה בעולם, מאות פסלי בודהה מפוזרים בשטח) וקומפלקס המקדשים בפראמבנאן. – בתור מרכז תרבות, תמצאו בה אומנויות במה ייחודיות לאי, תאטרון ובלט. זו העיר האינדונזית היחידה הנשלטת עדיין על ידי סולטן מקומי. העיר נמצאת באזור סיסטמי פעיל – רעידות אדמה והתפרצויות געשיות הן לא מחזה נדיר. מקדשים הינדים, בודהיסטים תרבות מעניינת ואומניות (תאטרון צלליות ,מוזיקת גמלאן, באטיק,בלט ראמיינה ועוד) – כל אלה הופכים את ג’אווה ליעד מסקרן בפני עצמו.

הרי הגעש ברומו וסמרו

הפארק הלאומי ברומו טנגר סמרו, נמצא בחלקו המזרחי של האי ג’אווה. הפארק זכה לשמו מהתושבים – הינדו טנגר ושני ההרים – ברומו וסמרו. האטרקציה בשמורה היא לאו דווקא בעלי החיים – אלא הנוף. הפארק זו ארץ פלאות עקרה וחשופה, עדות מתמדת לפעילות הוולקנית – הקלדרות של ההרים מעשנות תמידית. סמרו הוא הר הגעש הגדול ביותר בג’אווה (כ3700 מטרים) ואחד מהרי הגעש הפעילים בעולם. אם תרצו לטפס על הר סמרו לצפות בנוף בזמן הזריחה, תדרשו לאישור מיוחד. הר ברומו הוא מבין אתרי הטבע הכי פופולריים באי. זכה לשמו מההגייה המקומית של השם ברהמה (האל הבורא בהינדואיזם) והוא דווקא המפורסם מבין השניים, למרות שהוא נמוך משמעותית מסמרו (ב1300 מטרים). ביום ה14 של הפסטיבל ההינדי ידנייה קסאדה, עולים תושבי העיר פרובולינגו להר ברומו כדי לבצע את טקס ידנייה קסאדה, שמקורו במאה ה15 – להשליך מנחות לתוך ההר כדי להפיס את אלי ההר הזועמים ולבקש מזל טוב ופרנסה. בעבר המנחות שהשליכו להר היו קורבנות אנוש, כי האמינו שהם נועדו להפיס את רוחו של ההר הזועם. היום אנשים יורדים לתוך הלוע כדי לחפש אוצרות שיביאו להם מזל…