*אלדד אשד מדריך טיולים, מוביל קבוצות מטיילים במסגרת טיולי שייט גיאוגרפי של יעדים טיולי תרבות וטבע
אי הצבים בסיישל, הבית של צבי הענק
מסענו מתחיל בקוריוז אי הצבים. בשנות השמונים הובא לכאן גרעין של כמה מאות צבי ענק מהאי אלדברה, בית הגידול האחרון של צבי היבשה הענקיים באיי סיישל. צבים אלו המגיעים למשקל של 250 ק”ג ולגיל המופלג של 200 שנים, הובאו לקוריוז כחלק משיקום אוכלוסיית צבי הענק והמערכת האקולוגית של האי. בעבר בכל איי סיישל התהלכו להם מספר מינים של צבי יבשה ענקיים, שריד לתקופה בה הזוחלים שלטו בעולם. אך הצב לרוע מזלו היה נחשב למעדן בקרב הספנים, הפוך על גבו ועם מעט מזון ניתן היה להחזיק בו חודשים בטרם ישמש כמקור מזון עשיר לבאי הספינה. מסיבה זו אוכלוסיית צבי היבשה הענקיים בסיישל כמעט ונכחדה לחלוטין.
לאחר סיור קצר בפעוטון הצבים המקומי וכמה תמונות צמודות עם צבי הענק שלא מתרגשים כלל מנוכחותנו, אנחנו יוצאים לסיור קצר החוצה את האי ומתהלכים בין עצי מנגרובים ומחילות אין ספור של תשעה מיני הסרטנים הדרים בו. עצי המנגרוב, עם שורשי האוויר הבולטים כדורבנים מעל הקרקע מלווים את מבטנו לאורך המסלול. המנגרוב הוא בעל תפקיד חשוב במערכת האקולוגית כנישה למינים רבים של יצורים חיים, אך אחד התפקידים המשמעותיים שלו זו היכולות שלו לכלוא מאות טונות של פחמן דו חמצני באדמה בתוך שטחים מצומצמים. בסוף הסיור נתקלנו בילדה יפהפייה בת שמונה, תווי פניה אפריקאים, שערה מקורזל ובלונדיני ועיניה כחולות כמו הים. מסתבר שהאב הוא מקומי והאם אנגליה. וזה בעצם הסיפור של סיישל, הגבולות של פעם לא עמדו בכוחו של הלב לחבר. את ביקורנו באי חתמנו בארוחה מפנקת ורחצה בחופי קוריוז לפני ששבנו אל ביתנו הצף לשבוע הקרוב.
שמורת הטבע באי הציפורים, קוזאן
ערב לפני, בתדריך סיפרו לנו כמה קוזאן מיוחדת אבל אם ירד גשם לפני, זה יעיר מרבצם אוגדות של יתושים. פטרתי את האמירה הזו בנפנוף ידיים ביני לבין עצמי. שום דבר שלא נתקלתי בו בעבר חשבתי.
למחרת לא הפסקתי לנופף ידיים. ג’ואל המדריך המקומי הגיע לבוש קצר והסביר לנו על הציפורים ועל האי עצמו תוך כדי נפנופי ידיים ורגליים, משל היה זה ריקוד שבטי לכבודם של התיירים.
קוזאן הנו האי הראשון שנרכש ב 1968 על ידי המועצה הבין לאומית להגנה על ציפורים. המטרה אז הייתה הצלת אוכלוסיית סבכי סיישל שנותרו ממנה עד אותה שנה פרטים בודדים. בשנים הבאות שימש האי גם להצלת אוכלוסיית העקעק הסיישלי ואם לא די באותות ומופתים בהם זכה האי על הצלת זנים מסף כליה, בשנות השמונים הוכרזו חופיו כאתר הרבייה החשוב ביותר באוקיינוס ההודי לשימור אוכלוסיית צב הים הקרני. ביקור באי מלמד עד כמה רמת שמירת הטבע בקוזאן היא גבוהה לא רק לאי עצמו אלא גם כראי להשקפת העולם הסביבתית של הסיישלים. צוות קבוע של עשרה מדריכים נמצא שם כל השנה, לקבל את פניהם של התיירים ולספק הצצה לעולמם המרתק של הציפורים באי. את סיורנו חתמנו בצפייה בעקעק סיישלי יצירתי שעקב אחרי צב יבשה ענק. הצב, תוך כדי תנועתו מזיז אבנים ועלים המסתירים תחתם ארוחה דשנה בדמות תולעים וזרעים. קומנסליזם במיטבו.
מפרץ אנס לאזיו – אחד המפרצים היפים בעולם.
מים בצבע טורקיז הודות לקרקע החולית הלבנה וים צלול צלול, הקרקע הלבנה היא תוצר הפליטה של דגי התוכינון האוכלים אצות ובדרך גם גורסים את שונית האלמוגים. את כל היופי הזה עוטפים מיני דקלים ומנגרובים. ואם לא די בכך אז תוסיפו לזה משקה קוקו לוקו: אגוז קוקוס שחתכו את חלקו העליון, הוסיפו קצת רום וקשית מתכלה כיאה לאי שומר טבע. כמה דקות הליכה מערבית מעמדת השיזוף שלנו, עלינו בשביל שהוביל לנקודת תצפית גבוהה מעל המפרץ. למעלה נגלה נוף מרהיב מאין כמוהו של חלקו הצפוני של האי פראלין על מפרציו היפהפיים, ואם לא די בכך, זכיתי לראות גיחה של עטלף הפירות הענק. לא יכולתי להסיר ממנו את מבטי. העטלף כמו מינים רבים בסיישל, הגיע בשל בידודו של האי והיעדר טורפים לממדים יוצאי דופן. צילמנו מספר תמונות ושבנו על עקבותינו.
פראלין – ביקור בואל דה מאי, גן העדן המקראי
בשנת 1881 מגיע לביקור בסיישל הגנרל האמיץ צארלס גורדון, לימים יהפוך בעל כורחו ובמחיר חייו לגיבור הקרב המפורסם בחרטום. מחובר היטב לכתבי הקודש מגיע גנרל גורדון לואל דה מאי באי פראלין, נפעם מיופיו של העמק, הוא מזהה את ואל דה מאי כגן העדן המקראי. ואל דה מאי שהוכרז בשנות השמונים של המאה שעברה כאתר מורשת עולמית הוא ביתו של עץ הקוקוס המפורסם בעולם. הוא מאכלס 6 מיני דקלים אנדמיים ועוד מינים שונים של עצים כדוגמת הג’קפרוט ועץ הלחמן. אך גולת הכותרת של הסיור בעמק הוא הקוקו דה מר (אגוז הים) שהנו הדקל הגדול בעולם וכמו הצב גם הוא שריד לתקופה בה שלטו הדינוזאורים ברחבי הגלובוס. מעבר לגודלו יוצא הדופן, הוא מפורסם בעיקר בשל הפירות הנקביים והזכריים המזכירים בצורתם איברי מין נקביים וזכריים בהתאמה, משל היו פירותיו הפירות האסורים של פרי עץ הדעת. לא בכדי נהגו להפיק ממנו תרופות לבעיות פוריות.אנחנו מגיעים לחוף קוט ד’אור ומתקבלים בשתייה קלה ומרעננת וקצת נשנושים. קוט ד’אור הוא ללא ספק החוף היפה ביותר שראיתי מימיי והאמירה הזו בסיישל תמיד תקפה עד החוף הבא. החוף רחב ידיים וארוך מאוד, תחום בצמחייה טרופית וברקע של ים בצבע טורקיז מהפנט ומשובץ באיים קטנים להשלמת התמונה הפסטורלית.
האי לה דיג, סיישל – הזמן עצר מלכת
אם מאהה וויקטוריה בירת סיישל הן מרכז הפעילות העסקית והטבור סביבו רוחש הכל, פראלין מייצגת את הערים הפריפריאליות ולה דיג הוא האזור הכפרי. ואכן בלה דיג הזמן עצר מלכת, וכדי להבטיח זאת אנשי האי חוקקו תקנה האוסרת שימוש ברכבים שלא לשימוש ציבורי. עד לפני מספר שנים התנועה התבצעה בעיקר על גבי עגלות שוורים. כיום כלי התחבורה העיקרי הוא אופניים ומעט רכבים לצורכי שינוע תיירים.
בלה דיג אם כן, ה כ ל מ ת נ ה ל ב א י ט י ו ת . גולת הכותרת של האי הם חופי הגרניט האקזוטיים ששבו את ליבם של מספר במאים מוכרים שגם זיהו את הפוטנציאל הפוטוגני שבו. וכך הפכה לה דיג לאתר הסרטה של שניים מהסרטים הבולטים בשנות השבעים והשמונים, הסרט הרומנטי נטול הבדים “הלגונה הכחולה” והסרט האירוטי “עמנואל” שצולם בשטחה של חוות הקוקוס והווניל l’Union Estate. מרכז העלילה של הסרט מתרחש סביב בית עץ שעוצב בטעם רב ונמצא במרכז החווה. אותו בית משמש כיום למפגשים פרלמנטרים עם שועי עולם ופוליטיקאים מרחבי הגלובוס. ויש בכך לא מעט סמליות אם תרצו שגם פוליטיקה בסיישל עושים באהבה. חוות הקוקוסים והווניל l’Union Estate היא דוגמא מצוינת ליצירתיות עד רמת הסיב הבודד. אגוז הקוקוס אחראי לתעשייה שלמה שפועלת סביבו החל מהקופרה, חלב קוקוס, סיבים לשטיחים וכלה בקערות למאכל וקישוט.
בדרך החוצה מהחווה עברנו דרך מטעי הווניל. הווניל, לכאורה עוד תבלין במטבח הביתי אך סיפורו של הווניל הוא עלילה רבת מעללים שתחילתה בשבט הטוטונק ממקסיקו שהיו מגישים מנחה בדמות תבלין בשם שאנה לשליט האצטקי, וסיומו המפתיע לאחר מסע בן 10000 ק”מ ו 330 שנה, כאשר עבד שחור בן 11 העונה לשם אדמונד אלביאוס מהאי ראוניון, פתר את החידה כיצד להאביק את סחלב הווניל ללא המאביקים הטבעיים שלו ממקסיקו. את סיורינו השלמנו ברחצה בחוף הים המדהים של לה דיג Anse Source d’Argent, סלעי גרניט שחורים מעטרים את החוף הלבן, מפרצים קטנים ויפהפיים שמילים בלבד לא יוכלו לתאר.
האי מויין, פנינת טבע שמושכת המוני תיירים מרחבי העולם
במויין, מספרת האגדה קבור מטמון אבוד של פיראטים. האגדה הזו לובשת צורה כאשר פוגשים בכלב חביב ולא מזיק אך קצת משוגע הנוהג כריטואל קבוע לחפור ללא לאות בחוף הים ולנבוח על הבור, משל היה בגלגול קודם אותו פיראט שקבר את אוצרו באי, אבל שכח לצייר מפה. מויין מתהדרת בנופים עוצרי נשימה אך הסיפור המרכזי באי הוא של איש אחד, רובינזון קרוזו בגרסה הסיישלית או בשמו האמיתי ברנדון גרימשו. ברנדון, עורך עיתון בעברו ממוצא בריטי היה בעל חלום, וכך בזמן שרובנו קנינו בית עם ארבעה קירות, ברנדון רכש אי בודד באוקיינוס ההודי. את האי קנה במחיר מציאה והפך אותו לפנינת טבע שמושכת המוני תיירים מרחבי העולם. ברנדון היה דמות של מופת בתחום שימור הסביבה. יחד עם עוזרו הקרוב הם פיתחו את האי במו ידיהם, שתלו 16,000 עצים, השיבו לאי אוכלוסייה של צבי יבשה ענקיים, סללו שבילים במעבה היער ועוד. הביקור באי כולל סיור קצר בחדרו של ברנדון שהפך למוזיאון לבאי האי ובתוכו תמונות וחפצים שונים ממהלך חייו.
לאחר מכן יצאנו לסיבוב באי עד הגיענו לסלע Clamshell Rock, זהו סלע גרניט שכאילו עוצב ביד אמן וממנו נקודת התצפית הכי יפה באי. במרחק קצר ממויין נמצא האי לונג איילנד שהיה בעברו כלא לאסירי סיישל. מעין גרסה מקומית לאלקטרז, אך מאז האי עבר תהפוכות והיום יש בו מלון בוטיק. אי נוסף הנשקף ממויין הוא ראונד איילנד ובין משולש האיים הללו נוצרה לגונה רדודה ויפה מאין כמותה.
עיר הבירה ויקטוריה
את יומנו האחרון פתחנו בגוון מעט שונה. השעה הייתה שבע וחצי בבוקר זמן סיישל ורות מקיבוץ מפלסים סיפרה על התראות צבע אדום בנייד. שני בנייה, האחד במפלסים והשני בכפר עזה נכנסו לממד באותה שעה. התאריך היה שבעה באוקטובר וההמשך כבר מוכר לכולנו היטב. אבל למרות שהתקשינו להתנתק ואף לא הבנו את ממדי האירוע שהתרחש באותן שעות, יצאנו לסיור אחרון בעיר הבירה ויקטוריה. אנשי הקבוצה הסבירו באדיבות למדריכה המקומית מדוע אין לנו כרגע קשב רב, ועם זאת חלקנו התלווה למדריכת הסיור שגילתה אמפתיה רבה והתאימה את עצמה למצב. הסיור התחיל במוזיאון ההיסטוריה. המוזיאון מרכז בצורה יפה את הפרקים והדמויות השונות בתולדות סיישל שהשפיעו על עיצוב האיים.
המשכנו משם דרך כיכר השעון שהוקם לכבודה של המלכה ויקטוריה שהגיעה לביקור בסיישל במחצית המאה התשע עשרה. משם, לעבר המקדש ההודי המרשים שהוא כמו מנהרת זמן ומעין חור שחור שהעובר את המפתן נכנס הלכה למעשה להודו. משם המשכנו לשוק ורכשנו תבלינים ושאר קערות מעוצבות מאגוזי קוקוס ועוד. לסיום, יצאנו לנסיעה ארוכה לאורך חופי מאהה ובדרך ספגנו עוד כמה מהנופים עוצרי הנשימה הנשקפים מהאי. קינחנו בארוחת צהריים על אחד החופים ומשם לשדה התעופה. היה שלום גן עדן.
אחרית דבר
עלינו על הטיסות בזמן אך שבנו למדינה אחרת מזו שעזבנו. בשבועות שיעברו מאז אותו יום הקבוצה שנפתחה בווטסאפ לטובת הטיול תשמש כקבוצת שפיות דרך התמונות והתכתובות שיעלו חברי הקבוצה הנפלאים.
לימים טובים יותר. עם ישראל חי.
