חציית הגנו בנהר המארה – בשביל זה באנו!
צפון הסרנגטי, טנזניה. אנחנו יושבים ברכב הספארי מול נהר המארה. בגדה שממול מתחילים להתאסף מאות גנו. הם מביטים אל הנהר, מתקרבים למים, מתרחקים ושוב חוזרים. נראה שהם מחפשים מקום בטוח לחצות, מקום שבו לא ממתינים להם תנינים.
אנחנו מחכים. ואז, בבת אחת וללא כל התרעה, זה קורה!
מאות ואלפי גנו מתחילים לרדת מהגדה אל הנהר. הם קופצים למים, חוצים אל הגדה שממול ומטפסים עליה. עוד ועוד גנו מצטרפים אליהם, והנהר מתמלא בבעלי חיים.
זה פשוט נפלא! מראה עוצמתי ומרגש שקשה לתאר במילים. בשביל זה באנו!
חציית הגנו כחלק מהנדידה הגדולה
כדי להבין את מה שראינו, צריך להכיר מעט את הנדידה הגדולה.
במערכת האקולוגית של הסרנגטי והמארה חיים כמיליון וחצי גנו, לצד מאות אלפי זברות ואנטילופות, הנודדים לאורך השנה במסלול מעגלי של מאות קילומטרים, בעקבות הגשמים והעשב הטרי.
בחודשים ינואר, פברואר ומרץ נמצאים רבים מהעדרים בדרום הסרנגטי, באזור מישורי נדוטו, שחלקם נמצאים בשטח השימור נגורונגורו.
חודש פברואר הוא שיאה של עונת ההמלטות. בתקופה קצרה של כמה שבועות נולדים מאות אלפי עגלי גנו. בימי השיא נולדים אלפים רבים מדי יום, והדבר המדהים הוא שתוך דקות מההמלטה העגלים כבר עומדים על הרגליים ומצטרפים לעדר. בטבע האפריקאי זו שאלה של הישרדות, שכן הטורפים נמצאים כל הזמן בסביבה.
באפריל חלק מהעדרים עדיין נמצאים באזור נדוטו, אך בהדרגה מתחילים לנוע צפונה. במהלך מאי ויוני מגיעים רבים מהם אל המסדרון המערבי של הסרנגטי ואל אזור נהר הגרומטי. לקראת יולי ממשיכים העדרים צפונה, אל צפון הסרנגטי ואל שמורת מסאי מארה שבקניה.
הגנו מעדיף עשב קצר, צעיר ועשיר בחומרים מזינים, בעוד שהזברות מסוגלות לאכול גם עשב גבוה וגס יותר. ההבדל הזה מאפשר לשני בעלי החיים לנצל סוגי מרעה שונים, וזו אחת הסיבות שאפשר לראות אותם נודדים יחד.
בחודשים יולי עד אוקטובר מתרחשות חציות נהר המארה המפורסמות. העדרים חוצים את הנהר לשני הכיוונים, לעיתים גם כמה פעמים, בחיפוש אחר מרעה טרי.
לקראת נובמבר, עם תחילת הגשמים הקצרים, מתחילים רבים מהעדרים לנוע שוב דרומה, לעבר מישורי נדוטו, שם יתחיל מחזור חדש של הנדידה.
למי שרוצה לראות את חציות הגנו, התקופה המתאימה היא בדרך כלל מאמצע יולי ועד אמצע אוקטובר. העיתוי עשוי להשתנות משנה לשנה בהתאם לגשמים ולתנועת העדרים.
אבל צריך לזכור דבר חשוב: אי אפשר להזמין חצייה מראש. אף אחד לא יודע בדיוק מתי והיכן היא תתרחש. אפשר להגיע לנהר ולראות כמה חציות ביום אחד, ואפשר גם להמתין שעות ארוכות ולא לראות אפילו חצייה אחת.
חציית הגנו בצפון הסרנגטי
לצפון הסרנגטי, לאזור קוגטנדה, הגענו לאחר כמה ימי ספארי בשמורת טרנגירי, במכתש נגורונגורו ובמרכז הסרנגטי.
במרכז הסרנגטי שהינו שני לילות בלודג’ איכותי, ומשם המשכנו צפונה אל אזור קוגטנדה, שם בילינו את שני הלילות האחרונים שלנו במחנה אוהלים בלב הטבע. המטרה הייתה להקדיש מספיק זמן לאזור נהר המארה ולנסות לראות את חציות הגנו.
במהלך היומיים האלה בילינו שעות ארוכות ברכבי הספארי לאורך הנהר. הנהגים מדריכים שלנו ניסו לאתר את העדרים ולהבין היכן תתרחש החצייה הבאה. הם דיברו ביניהם במכשירי הקשר, החליפו מידע וניסו להעריך לאן כדאי לנסוע והיכן כדאי להמתין.
ביום הראשון היה לנו מזל גדול. כמעט מיד לאחר שהגענו לאזור הנהר ראינו שתי חציות! ממש כמו שראינו בסרטים, מאות גנו מתאספים על שפת הנהר, וברגע שהראשון מתחיל לחצות – כולם אחריו. זה באמת מדהים.
במהלך אחת החציות ראינו תנין ענקי שתפס גנו והחל לגרור אותו אל תוך המים. ראינו את המאבק ואת התנין שמנסה להטביע את הגנו. זה נמשך זמן לא קצר, עד שלבסוף הגנו הוכנע.
לא קל לצפות במחזה כזה, אבל גם זה חלק ממעגל החיים בטבע האפריקאי. תניני היאור מסוגלים לשרוד חודשים ארוכים ללא מזון בזכות חילוף החומרים האיטי שלהם.
לאחר שהצליח להטביע את הגנו, התנין התרחק מעט, כאילו ביקש לנוח מהמאבק הקשה לפני שיחזור אל הטרף שלו.
זה היה רגע שהזכיר לנו שהחצייה הזאת, שכל כך מרגשת אותנו כצופים, היא עבור הגנו מאבק אמיתי על החיים.
את ארוחת הצהריים אכלנו ברכב על גדת הנהר – הבנו שיש סיכוי לחצייה שלישית. מאות גנו התאספו בגדה שממול, התקרבו למים, התרחקו ושוב חזרו. במים ראינו כמה תנינים. נראה שהגנו הבחינו בהם ולא רצו להיכנס למים.
חיכינו וחיכינו, אבל החצייה לא התרחשה. לקראת אחר הצהריים החלטנו לחזור למחנה האוהלים.
בדרכנו חזרה נתקלנו במשהו שלא ציפינו לראות – עדר פילים חוצה את נהר המארה!
עצרנו את הרכב ועמדנו לצפות בהם. הפילים נכנסו למים והחלו לחצות את הנהר. הפילים הקטנים שיחקו במים, טבלו ושחו לצד האמהות שלהם. הבוגרים התקדמו יחד, ולאט לאט כל העדר הגיע אל הגדה שלנו. זה היה מראה קסום!
חזרנו למחנה האוהלים מלווים בגשם שהחל לרדת. אחרי ימים של אבק בסרנגטי, הגשם הרטיב את האדמה, היה פחות אבק והשמיים קיבלו צבעים מיוחדים. הייתה באוויר אווירה נעימה, רומנטית משהו.
סיום נהדר ליום נפלא.
היום השני – ג’ומה ידע היכן לחכות
למחרת בבוקר חזרנו לנהר המארה, בתקווה לראות חציות נוספות. הפעם ג’ומה, הנהג מדריך שלנו, לקח אותנו לאזור אחר של הנהר.
ג’ומה הסביר לנו שלאורך נהר המארה יש נקודות חצייה מוכרות וממוספרות. חלקן נמצאות בשטח הסרנגטי בטנזניה, ואחרות בשטח שמורת מסאי מארה שבקניה.
באותו בוקר נסענו לאזור נקודות החצייה 3, 4 ו 5. חצינו את נהר המארה בגשר והמשכנו אל אזור שלדברי ג’ומה נמצא בשטח מסאי מארה שבקניה. ג’ומה הדגיש בפנינו שאנחנו נמצאים בשטח קניה. במהלך הנסיעה ראינו גם ריינג’רים שלדבריו היו קנייתים.
הגענו לנקודת חצייה מספר 5 והתמקמנו עם הרכב על גדת הנהר. מולנו, בגדה השנייה, התאסף עדר ענק של אלפי גנו.
הבנו שיש כאן סיכוי לחצייה גדולה. אבל מתי היא תתרחש? והיכן בדיוק? את זה אף אחד לא ידע.
ישבנו ברכב וחיכינו. ממול ראינו את הגנו הולכים לאורך הגדה, מתקרבים למים, נעצרים וממשיכים הלאה. נראה שהם מחפשים מקום בטוח לחצות.
רכבי הספארי שעמדו לידנו התחילו לנוע בעקבות העדרים. הנהגים רצו לשמור על קשר עין עם הגנו ולהיות במקום שבו תתרחש החצייה.
אבל ג’ומה החליט לא לזוז. הוא אמר לנו שלדעתו החצייה תתרחש בדיוק מולנו, ולכן כדאי להישאר במקום. זו הייתה ההערכה שלו, על סמך הניסיון הרב שלו בשטח. סמכנו עליו ונשארנו.
והוא צדק! אחרי כשעה נוספת של המתנה, החלה פתאום החצייה הגדולה. אלפי גנו התחילו לרדת מהגדה אל הנהר ולחצות לכיווננו. עוד ועוד גנו קפצו למים, שחו, טיפסו על הגדה והמשיכו בדרכם. שובל ארוך של בעלי חיים מילא את הנהר, והעדרים המשיכו להגיע.
זה היה מחזה מדהים! עמדנו ברכב הספארי וצפינו בחצייה המתרחשת ממש מולנו. קשה לתאר את ההתרגשות. אחרי כל ההמתנה, לראות אלפי גנו חוצים את נהר המארה זה פשוט נפלא.
חצי שעה לאחר החצייה הגדולה התרחשה חצייה נוספת, קטנה יותר. הפעם הצטרפו גם זברות לגנו. שוב עמדנו וצפינו בחצייה, ושוב התרגשנו.
במשך היומיים האלה ראינו כמה חציות של הגנו, ולצדן גם את עדר הפילים שחצה את הנהר. היו לנו שעות ארוכות של המתנה, אבל גם הרבה מזל.
בשביל זה באנו לסרנגטי!
עוד כמה שעות בצפון הסרנגטי
לאחר שראינו כמה חציות והרגשנו שהצלחנו גם לצלם מספיק, החלטנו להמשיך בספארי בצפון הסרנגטי.
בעיניי, חציית הגנו בנהר המארה היא אחד מאירועי הטבע המרשימים ביותר בעולם, וכנראה גם שיא הנדידה הגדולה עבור מי שמגיע לכאן כדי לחזות בה.
במהלך הספארי באזור קוגטנדה עצרנו גם ליד אבן בטון פשוטה שמסמנת את הגבול בין טנזניה לקניה. מצד אחד הסרנגטי, ומהצד השני המסאי מארה.
עמדתי שם וחשבתי על עדרי הגנו העצומים שנודדים מדי שנה בעקבות הגשמים והעשב הירוק. בדרכם הם נאלצים לחצות את נהר המארה, מול זרמים חזקים ותנינים שממתינים במים. עבורם זו לא חציית גבול בין מדינות, אלא מאבק הישרדות.
כמה מוזר שאנחנו, בני האדם, מסמנים גבולות ומציבים אבני בטון, בזמן שעבור בעלי החיים הסרנגטי והמסאי מארה הם מרחב טבעי אחד. הגבול שאנחנו יצרנו לא עוצר אותם. דווקא הנהר שהטבע יצר הוא שמעמיד אותם מדי שנה במבחן החיים.
המערכת האקולוגית של הסרנגטי והמארה משתרעת על פני עשרות אלפי קמ”ר. הפארק הלאומי סרנגטי עצמו משתרע על פני כ־14,750 קמ”ר.
בהמשך היום פגשנו היפופוטם ענק שיצא מהמים בשעות היום, ראינו שלושה זכרי ברדלס הולכים לאיטם, משפחת אריות שנחה בצל מתחת לעץ, צבאים, נמר שנח על עץ ועוד פילים.
גם אחרי ימים ארוכים של ספארי, הסרנגטי המשיך להפתיע אותנו.
למה אנחנו מקדישים ארבעה לילות לסרנגטי?
אחרי היומיים האלה בצפון הסרנגטי הבנתי שוב עד כמה חשוב לתת לטבע זמן. וזו בדיוק הסיבה שבטיולי הספארי שלנו ביעדים אנחנו מקדישים ארבעה לילות לסרנגטי, ובתקופת החציות שניים מהם בצפון השמורה.
אני חושב שכדי לחוות את הסרנגטי באמת לא מספיק לנסוע ממקום למקום ולחפש בעלי חיים. צריך גם לעצור, להתבונן ולתת לטבע לעשות את שלו. הסרנגטי היא שמורה עצומה, מהמרשימות בעולם, וככל שמקדישים לה יותר זמן, כך גדלים הסיכויים לראות ולחוות יותר.
במהלך הספארי הזה ראינו כל כך הרבה – עדרי פילים בטרנגירי, את בעלי החיים במכתש נגורונגורו, אריות בסרנגטי, עדר פילים שחוצה את נהר המארה וכמובן את חציות הגנו המפורסמות.
הפתעה אחרונה במחנה האוהלים
אחר הצהריים, לאחר שחזרנו מהספארי, ד”ר אבי שפיר, שהדריך את הטיול, הזמין אותי לבירה באוהל הלובי של מחנה האוהלים שבו התארחנו.
יצאתי מהחדר והלכתי לכיוון הלובי. ואז, ממש בפתח האוהל, חיכה לי מראה שלא אשכח.
פילה ענקית והגור שלה הגיעו לבקר במחנה!
עמדתי שם והסתכלתי עליהם. אחרי כל מה שראינו במהלך הימים האחרונים, דווקא המפגש הזה, ממש ליד המקום שבו אנחנו ישנים, ריגש אותי במיוחד.
לא היינו צריכים לנסוע לשום מקום, לחפש או להמתין. בעלי החיים פשוט הגיעו אלינו.
חשבתי לעצמי שזה אולי הסיום המתאים ביותר לספארי שלנו בסרנגטי.
אנחנו נמצאים בבית שלהם. אנחנו האורחים של בעלי החיים.
