קאוקולנד (Kaokland) הוא כברת ארץ מדברית יפה בצפון נמיביה, הצפון הפראי – ביתם של רועים מסורתיים בני שבט הימבה, המשמרים את אורח החיים המסורתי של אנשי השבטים. כינוים של בני ההימבה – “אלה ששרים” – אינו מקרי. השירה מלווה את חייהם כמעט בכל היבט: בטקסים מסורתיים, בעבודת היומיום, בטיפול בעדרים ואף ברגעים האישיים והשקטים שבין בני הקהילה. עבור ההימבה, השירה אינה מופע או בידור, אלא דרך טבעית לבטא שייכות, להעביר ידע בין דורות ולחזק את הקשר העמוק שבין האדם, הקהילה והטבע הסובב אותו
שבט ההימבה – עולם הולך ונעלם
טיול לנמיביה מפגיש את המטייל עם אחד השבטים המרתקים והייחודיים באפריקה – שבט ההימבה. זהו שבט מדברי, שחי במשך דורות בתנאים קשים והסתגל לאורח חיים מוקפד וחסכוני, המותאם למחסור במים ולסביבה הצחיחה שבה הוא מתקיים. לנשות ההימבה מראה ייחודי ומעורר עניין, הנשמר בקפידה מדור לדור ומהווה חלק בלתי נפרד מזהותן התרבותית.
עם זאת, גם ההימבה אינם מנותקים עוד לחלוטין מהעולם המודרני. בעשורים האחרונים ניכרת שחיקה איטית אך מתמשכת במסורת, כתוצאה מחשיפה גוברת ל“עולם שבחוץ” ומהגירת צעירים אל הערים בחיפוש אחר עבודה וחיים אחרים. משום כך, מפגש עם בני השבט כיום הוא חוויה אנושית ותרבותית נדירה, וביקור בכפר הימבה הוא חלק בלתי נפרד מהבנתה העמוקה של נמיביה – חוויה שכדאי לחוות כל עוד היא עדיין מתקיימת בצורתה המקורית.
בני ההימבה חיים באזור הצחיח והמרוחק קאוקולנד, בצפון־מערב נמיביה, ומיעוטם מעבר לגבול ב־אנגולה. בדרכנו אל חבל ארץ זה ננוע צפונה לאורך נהר קוננה, נצפה ב־מפלי אפופה שעל גבול אנגולה, ונבקר בכפר מקומי של בני השבט – שם נלמד מקרוב על אורח חייהם ונפגוש טבע בראשיתי ועוצמתי.
כיום מונה קהילת ההימבה כ־50,000 נפש בלבד, והיא נחשבת לאחת הקבוצות האחרונות באפריקה השומרות באופן כמעט מלא על אורח חיים מסורתי. ההימבה הם נוודים למחצה, החיים במרחב טריטוריאלי עצום – שגודלו מוערך בכשלושה משטחה של מדינת ישראל.
מוצאם של ההימבה הוא משבט הררו, שהגיע לאזור נמיביה ממזרח אפריקה במאה ה־16 בחיפוש אחר שטחי מרעה חדשים. לאחר מאבק ממושך וכושל עם שבט האובאמבו, חלקם נסוגו אל המדבר הצפוני הצחיח. תנאי החיים הקשים אילצו אותם להסתגל במהירות, לפתח אורח חיים חדש ולבנות תרבות המותאמת למדבר. גם שם לא זכו לשקט: עד סוף המאה ה־19 סבלו מפשיטות ביזה חוזרות של שבט הנאמה, שניצלו את פיזור היישובים והמרחקים הגדולים ביניהם.
כיצד להתכונן למפגש בכפר הימבה
ביקור בכפר של שבט ההימבה יש לבצע אך ורק בליווי מדריך מקומי מוסמך. ראשית, ברוב המקרים בני השבט אינם דוברים אנגלית או שפות זרות אחרות, והמדריך משמש כמתורגמן וכמתווך תרבותי חיוני. מעבר לכך, המדריך מכיר את מיקומם של הכפרים, את תושביהם, וזכה לאמונם – תנאי הכרחי למפגש מכבד וראוי.
למדריך תפקיד חשוב נוסף: שמירה על כך שהביקור לא יפגע באורח חייהם של בני השבט ולא יהפוך לחוויה פולשנית או מנצלת. כך למשל, נהוג להימנע ממתן כסף ישירות לבני הכפר. במקום זאת, התמורה לביקור ניתנת בצורת מצרכים בסיסיים הדרושים לחיי היומיום – לחם, סוכר, קמח, ממתקים פשוטים, עפרונות וציוד לילדים וכדומה. מתן כסף מזומן עלול לעיתים להזיק, שכן הוא מוצא דרכו לערים הסמוכות ולצריכה שאינה מיטיבה עם הקהילה.
בעת הביקור עצמו פוגשים לרוב את הנשים והילדים, שכן במהלך שעות היום הגברים נמצאים מחוץ לכפר, רועים את עדרי הבקר – עמוד השדרה הכלכלי והתרבותי של חיי ההימבה. המפגש הוא שקט, לא מתויר, ומבוסס על סקרנות הדדית וכבוד – כזה שמאפשר הצצה אמיתית לחיים אחרים, בקצב אחר.
הגעתו של האדם הלבן – הכיבוש הגרמני והחשיפה למערב
בראשית המאה ה־20 נשלטה נמיביה בידי גרמניה, ושבט הררו ניהל מאבק כושל נוסף – הפעם מול השלטון הקולוניאלי. בעקבות המלחמה נסוגו רבים מבני השבט אל האזור המדברי והמרוחק בצפון נמיביה, שם הצטרפו לקרוביהם שחיו כבר באורח חיים מדברי. כך התגבשה קהילת שבט ההימבה כפי שהיא מוכרת כיום.
הריחוק הגאוגרפי אפשר להימבה להימנע במשך שנים ממגע עם האירופאים ועם פעילות מיסיונרית, וכך לשמר את לבושם המסורתי ואת אורח חייהם. גם לאחר העברת השלטון לדרום אפריקה, לאחר מלחמת העולם הראשונה, נותר האזור מבודד יחסית.
רק במחצית המאה ה־20 החלה חשיפה משמעותית יותר למערב – תחילה עם הקמת מיסיון בודד, ובהמשך בשנות ה־70, כאשר נוכחות צבאית בעקבות המלחמה באנגולה הגבירה את המגע עם העולם החיצון והשפיעה על חיי בני השבט.
כלכלה מסורתית במבחן הזמן
עד לשנות ה־80 היו עדרי הבקר בסיס מרכזי בחייהם של בני ההימבה – כלכלית, חברתית ותרבותית. נתונים שנאספו בשנת 1972 הראו שבממוצע החזיק כל אדם בשבט ביותר מ־12 ראשי בקר. אולם בשנות ה־80 פקדה את האזור בצורת קשה, שכילתה כמעט לחלוטין את העדרים.
תקופה זו נחרתה בזיכרון הקולקטיבי של ההימבה כ־“הזמן שבו נאלצו האנשים לאכול את עור בגדיהם” – ביטוי למצוקה הקיצונית שחוו. רבים מבני השבט נאלצו אז לעזוב את כפריהם ולעבור לשכונות פחונים בערים, תהליך שהוביל לפגיעה בכלכלה המסורתית ולהתרחקות הדרגתית מאורח החיים והמורשת העתיקה.
אש האבות – מרכז החיים והרוח בכפר ההימבה
כל כפר של ההימבה הוא למעשה משפחה מורחבת קטנה, המונה כמה עשרות אנשים בלבד. במרכז הכפר נמצא מעגל אבנים ובו מדורת “אש האבות” – אש קדושה שעליה להישאר דולקת בכל עת. בסמוך למדורה נמצאת גם מכלאת הבקר, ושני המרכיבים הללו עומדים בלב עולמם הרוחני של בני השבט.
האש והבקר מסמלים את הקשר העמוק לאבות הקדמונים. האש מייצגת את נוכחותם והגנתם של האבות על בני המשפחה החיים, בעוד שהבקר נחשב לגורם המאפשר שמירה על יחסים תקינים והרמוניים בין האבות לצאצאיהם. לפי אמונת ההימבה, בעתות משבר או קושי נכון לשבת מול אש האבות, לפנות אליה בדיבור ולהיעזר בחוכמת הדורות שעברה מאב לבן.
יופי, היגיינה והסתגלות למדבר
בתנאי המדבר הקיצוניים, שבהם מים הם משאב נדיר, פיתחו בני ההימבה דרכי הסתגלות ייחודיות. בעבר הושגו מים משלוליות מזדמנות או מנביעות עונתיות, וכיום קיימות באזור בארות שנחפרו בסיוע ממשלתי. בשל המחסור במים, נשות ההימבה אינן מתרחצות כלל – ובכל זאת הן שומרות על ניקיון הגוף בעזרת משחה אדומה העשויה מאבקת בזלת ושומן בקר. משחה זו מגינה על העור מהשמש, משמשת כקישוט ומעניקה לעור גוון ברונזה ייחודי. בנוסף, הן משתמשות ב“דאודורנט קטורת” – שריפת צמחים ריחניים, שבעשנם הן מתבשמות באופן טבעי.
לבוש, תכשיטים וסמלי מעמד אצל נשות ההימבה
לבוש נשות ההימבה כולל חצאית מעור עגל ותכשיטים רבים שהן יוצרות בעצמן. בעבר השתמשו בחומרים טבעיים, וכיום ניתן למצוא גם תכשיטים מאולתרים מכבלים, פחיות וחפצים יומיומיים. לעיתים עונדות נשים מפתח פשוט כתכשיט – סמל המעיד כביכול על בעלות על דלת עם מנעול, הנתפסת כסימן לעושר, גם אם בפועל אין לכך תמיד בסיס ממשי.
לפי המסורת, הנשים (ולעיתים גם הגברים) הולכות חשופות חזה. ייחודי במיוחד הוא סגנון השיער: שילוב של שיער טבעי ושיער מלאכותי, המשוח באותה משחה אדומה שבה מצופה העור ויוצר מראה המזכיר ראסטות. לנערות לא נשואות שתי צמות הפונות קדימה, וכשהן מגיעות לגיל נישואין הן עונדות כתר פרווה. אצל הגברים, רווקים אוספים את שיערם לצמה, בעוד נשואים הולכים בשיער פזור – כשבשני המקרים צידי הראש מגולחים.
חיי היום יום בכפר
חיי ההימבה נשענים במידה רבה על הבקר והצאן, המספקים בשר, חלב ועורות. גם לגללים יש תפקיד חשוב: גללי עיזים משמשים כחומר בערה וגללי בקר לאיטום הבקתות. מלאכת החליבה נתונה לנשים בלבד, ולעיתים ניתן לראותן חובצות חלב עיזים למשקה סמיך המזכיר יוגורט ביתי. לבקר יש גם משמעות טקסית, ובטקסי לוויה של בני מעמד גבוה נשחטים ראשי בקר, שגולגולותיהם מונחות לאורך מסלול ההלוויה.
מעבר למזון, הנשים אחראיות להבאת מים, לבניית הבקתות ולטיפול בילדים – משימה המתחלקת בין נשות הכפר כולו. עם הנישואין עוברת האישה לכפרו של הבעל, אך הילדים משתייכים לשתי החמולות, של האב ושל האם. הירושה אינה עוברת לבנים, אלא למשפחת האם. לראשי הכפר מותר לשאת יותר מאישה אחת.
דת, אש נצחית וכישוף
דתם של ההימבה היא מונותאיסטית, ומרכזה האמונה באל מוקורו (Mukuru). בכל משפחה יש אדם האחראי לשמור שמדורת האש הקדושה של הכפר לא תכבה, ולתקשר דרכה עם האבות הקדמונים ועם שליחיו של מוקורו. האבות נתפסים ככוח פעיל היכול לברך – אך גם לקלל – בעוד שמוקורו עצמו נתפס ככוח מיטיב בלבד.
לצד זאת קיימת האמונה ב־אומיטי (Omiti) – כישוף, שבאמצעותו ניתן, לפי האמונה, לגרום לחולי, אסון ואף למוות. הכישוף מתבצע דרך פנייה אל האבות באמצעות האש הקדושה. כאשר מתרחש אירוע קשה, פונים בני הכפר לאדם הבקיא בכישוף כדי לזהות את מקורו. לפי תפיסת ההימבה, כל מוות קשור במישרין או בעקיפין לשימוש באומיטי.
קאוקולנד – אוטונומיה לשבט ההימבה
מאז שנות ה־90 של המאה ה־20 חל שיפור ניכר במצבם של בני ההימבה. חבל הארץ קאוקולנד שבו הם חיים הוכר כשטח אוטונומי מטעם ממשלת נמיביה, ובמסגרתו הם מנהלים את חייהם על פי חוקיהם ומנהגיהם המסורתיים.
כבעלי הקרקע, ההימבה רשאים לאשר או לדחות התיישבות של גורמים חיצוניים בשטחם, ואף אישרו במקרים בודדים התיישבות של חוואים לבנים. בהתאם לאמונתם, הקרקע אינה ניתנת לבעלות פרטית ולכן אין תשלום עבור השימוש בה. לצד זאת, הוענקה להם סמכות לניהול ושימור הטבע באזור. כיום פועלות בכפרים מסגרות חינוך ניידות מטעם המדינה, ודור צעיר ומשכיל יותר הולך וצומח, אף שמרבית המבוגרים עדיין אינם יודעים קרוא וכתוב.
מודרניזציה בלתי נמנעת – שינויים אקוטיים
מרות השיפור במצבם של בני ההימבה – ואולי דווקא בגללו – אורח החיים המסורתי הולך ומשתנה. חלק מן הפגיעה נובע מתיירות לא אחראית וממדריכים המחלקים בגדים, שעונים ומשקפי שמש – סיוע שאינו תורם להתפתחות אמיתית ואף מערער את המרקם התרבותי.
איום משמעותי נוסף הוא תכנון הקמת סכר, הצפוי להציף אזורים שבהם חיים כפרי הימבה. מעבר כפוי של תושבים אלה לשכונות מצוקה עירוניות עלול להביא לאובדן מוחלט של אורח חייהם. להימבה יתרון מועט במאבק זה, בשל ייצוג חלש בממשלה – הן משום תפיסתם כקבוצה “שולית”, והן בשל עמדתם הנייטרלית יחסית בתקופת מלחמת העצמאות של נמיביה.
בשנים האחרונות נסללו באזור דרכים חדשות, המגבירות את החשיפה לעולם החיצון. הדרכים מביאות עמן פרנסה וסחורות, אך גם תהליך מואץ של שינוי: צעירים רבים עוזבים את הכפרים, פונים ללימודים ולעבודה בערים, ונחשפים לדפוסי חיים רחוקים מהמסורת שבה גדלו.
