כשתגיעו לשמורת הסרנגטי בפעם הראשונה, כנראה שתראו קודם כול את מה שהעין תופסת: אריות, פילים, צ’יטות, עדרים עצומים ומרחבים שנמשכים כמעט עד קצה האופק.
גם אני ראיתי אותם.
אני זוכר את הפעם הראשונה שהגעתי לסרנגטי, לפני אי אלו שנים. לא באמת ידעתי למה לצפות. הכול היה חדש, עצום ומרגש ובעיקר רציתי לראות כמה שיותר בעלי חיים.
אבל קרה לי משהו מעניין עם השנים.
ככל שאני חוזר לסרנגטי, ככל שאני קורא ולומד יותר, וככל שאני מקשיב לאנשים שמכירים את עולם הטבע לעומק – ובהם מדריכי ספארי כמו ד”ר אבי שפיר – אני מגלה שאני מתרגש יותר.
כי היום אני כבר מסתכל על הדברים קצת אחרת. פחות על בעל החיים הבודד ויותר על היחסים שביניהם. מי חי עם מי. מי עוזר למי. מי נשאר לבד. איך מגדלים גורים. איך מתמודדים עם סכנה בסוואנה. איך צדים בשביל לאכול ואיך כל בעל חיים מצא לעצמו דרך אחרת להתמודד עם אותו עולם לא פשוט.
ככל שאני מבין יותר את מערכות היחסים האלה, אני מרגיש שאני מתחיל להכיר קצת יותר את העולם המופלא הזה.
ואולי הדבר שהכי מרשים אותי בסרנגטי הוא היכולת של בעלי החיים להסתגל.
בסרנגטי שום דבר כמעט אינו מובטח. כמות הגשם ומצב בורות המים שמתמלאים או שלא, גובה העשב משתנה, טורפים מגיעים לפעמים כמה ביחד, גורים נולדים והעונות מתחלפות.
מי שלא יודע להסתגל – יתקשה לשרוד בסרנגטי
וכשאפשר לעשות את זה ביחד, החיים לפעמים נעשים קצת יותר אפשריים.
האריות – ביחד קל יותר
כשאני מסתכל על להקת אריות, אני רואה קודם כול משפחה עם אחריות הדדית. בלב הלהקה נמצאות הלביאות. אחיות, אימהות, בנות ודודות שחיות זו לצד זו לאורך שנים.
והיתרון של החיים ביחד ברור מאוד. לביאה אחת עם גורים צריכה לעשות כמעט הכול – לצוד, לשמור על הגורים, להגן עליהם וגם לדאוג לעצמה.
שתי לביאות עם גורים כבר נמצאות במצב אחר לגמרי.
הן יכולות לצוד יחד, להגן יחד, להגיב יחד כשמגיעה סכנה. בזמן שאחת אינה נמצאת, האחרת יכולה להישאר בקרבת הגורים. לביאות אף עשויות להניק גורים שאינם שלהן.
זו לא אידיליה משפחתית. החיים בסוואנה קשים, המזון אינו מובטח והסכנות רבות. אבל בתוך המציאות הזאת, ביחד פשוט קל יותר לשרוד.
ואני חושב שזה נכון גם אצלנו.
אנחנו מדברים הרבה על עצמאות, על היכולת להסתדר לבד, על הצלחה אישית. אבל אולי אנחנו שוכחים לפעמים שגם האדם הוא יצור חברתי. אנחנו צריכים אנשים סביבנו.
לא מפני שאנחנו חלשים, אלא מפני שיש דברים שפשוט קל יותר לעבור ביחד.
הפילים – הניסיון הוא כוח
אצל הפילים אני רואה סוג אחר של חברה.
המשפחה בנויה סביב הנקבות והגורים, ובראשה בדרך כלל עומדת מטריארכית מבוגרת ומנוסה.
ומה שמעניין אותי אצלה הוא שהכוח שלה אינו רק כוח פיזי. הערך הגדול שלה הוא ניסיון החיים שצברה. היא כבר עברה תקופות בצורת. היא מכירה נתיבי תנועה ומקומות שבהם אפשר למצוא מים ומזון, והיא יודעת לזהות מצבים וסכנות שהצעירים עדיין אינם מכירים.
יש בזה משהו מאוד אנושי.
בעולם שלנו אנחנו לפעמים מעריצים את החדש והצעיר ושוכחים איזה ערך יש למי שכבר עבר דבר או שניים בחיים. ויש עוד משהו יפה בחברת הפילים.
גור שנולד אינו רק “הבעיה של אמא שלו”. נקבות אחרות במשפחה נמצאות סביבו, מגינות עליו ומשגיחות עליו. הצעירות גם לומדות כך בעצמן כיצד לטפל בגורים – ניסיון שיהיה חשוב להן בהמשך חייהן.
האחריות אינה מסתיימת בגבולות הצרים של אם וגור. כשאני רואה משפחת פילים מקיפה גור קטן, קשה לי שלא לחשוב על משפחה אנושית טובה.
על הידיעה שאתה לא לבד.
הצ’יטה – לפעמים אין ברירה אלא לבד
הצ’יטה מספרת סיפור כמעט הפוך.
נקבת הצ’יטה מגדלת את הגורים שלה לבדה.
אין לה להקה של לביאות. אין משפחת פילים גדולה שעוטפת אותה. היא צריכה לצוד ובאותו הזמן להגן על הגורים. כשהיא יוצאת לציד היא נאלצת לעיתים להשאיר אותם מאחור, וכל יציאה כזאת היא סיכון.
זו אחת המשימות הקשות בסרנגטי.
אבל גם היא מסתגלת, היא מעבירה את הגורים ממקום למקום, מסתירה אותם, מנסה להימנע מטורפים חזקים ממנה, ובמקביל מלמדת אותם בהדרגה את מה שהם יצטרכו לדעת כדי לשרוד בכוחות עצמם.
וכאן אני חושב על משהו שכל הורה מכיר – אנחנו רוצים להגן על הילדים שלנו, אבל אם נגן עליהם לנצח – הם לא ילמדו לחיות בלעדינו.
המטרה בסופו של דבר היא לא רק לשמור עליהם.
המטרה היא להכין אותם ליום שבו הם כבר לא יצטרכו אותנו.
הצבועים – אולי הגיע הזמן לעשות להם קצת צדק
אני מודה שגם אני הסתכלתי פעם על צבועים בעיקר כאוכלי נבלות שמחכים שמישהו אחר יעשה את העבודה.
אבל כשמתחילים להכיר אותם, התמונה משתנה.
הצבוע המנומר הוא לא רק אוכל נבלות. הוא צייד מצוין בפני עצמו, ובמקומות מסוימים חלק גדול מהמזון שלו מגיע מציד. הוא גם אחד המתחרים המשמעותיים ביותר של האריות.
צבועים מנומרים חיים בחברות גדולות ומורכבות מאוד, שבהן הנקבות דומיננטיות. יש היררכיה, קשרים חברתיים, שיתופי פעולה, תחרות ובריתות.
ומה שמעניין במיוחד הוא שהחיים שלהם מבוססים במידה רבה על היכולת להבין את הקבוצה.
מי חזק ממך, עם מי כדאי לשתף פעולה, מתי להילחם ומתי עדיף לוותר.
אם חושבים על זה לרגע, זה כבר נשמע קצת פחות זר לנו.
גם החברה האנושית מלאה בקבוצות, מעמד, בריתות ושיתופי פעולה.
אנחנו פשוט עושים את זה בחליפות, במשרדים ובקבוצות ווטסאפ.
הגנו והזברות – לשרוד בתוך ההמון
ואז מסתכלים על עדר של מאות או אלפי גנו וזברות.
מרחוק הם נראים כמעט כמו גוף אחד, אבל כל אחד מהם הוא בעל חיים בפני עצמו שמנסה לשרוד.
החיים בעדר מעניקים יתרון עצום. יש הרבה יותר עיניים שמחפשות סכנה והרבה יותר אוזניים שמקשיבות. בתוך קבוצה גדולה הסיכוי שטורף יבחר דווקא בך קטן יותר.
והחיבור בין גנו לזברות מעניין במיוחד – הם נעים יחד בחלקים גדולים של הנדידה, אבל אינם אוכלים בדיוק באותה צורה. הזברות מסוגלות להתמודד עם עשב גבוה וגס יותר, ואילו הגנו מעדיפים בדרך כלל את העשב הקצר והצעיר יותר. גם החושים שלהם משלימים במידה מסוימת זה את זה – הזברות מצטיינות בראייה, ולגנו חוש ריח ושמיעה מפותחים.
אף אחד לא תכנן את השותפות הזאת, אין מנהל לעדר ואין חוזה לשיתוף פעולה, היא פשוט התפתחה כי היא עובדת.
ואולי זה אחד הדברים שאני אוהב בסרנגטי: שיתוף פעולה אינו בהכרח עניין של נדיבות. לפעמים הוא פשוט הדרך החכמה ביותר לחיות.
אבל יש גם צד שני.
כשאריה מתחיל לרדוף אחרי העדר, הקבוצה יכולה לעזור – אבל בסופו של דבר כל גנו צריך לרוץ בעצמו.
וזה אולי דימוי לא רע לחיים שלנו.
אנחנו צריכים משפחה, חברים וקהילה.
אבל יש רגעים שבהם אף אחד לא יכול לרוץ במקומנו.
הבבונים – פוליטיקה בסוואנה
ואז יש את הבבונים.
מספיק לשבת ליד קבוצה שלהם כמה דקות כדי להבין שכאן כבר יש סיפור אחר לגמרי.
מי יושב ליד מי. מי מטפח את מי. מי רב עם מי. מי מפנה מקום למי ומי מנסה להתקרב למישהו בעל מעמד גבוה יותר.
הטיפוח ההדדי שאנחנו רואים אצלם אינו רק ניקיון. הוא חלק חשוב מהקשרים החברתיים.
חברות, בריתות, מעמד, פיוס ותחרות – הכול נמצא שם.
ולפעמים, כשאני מסתכל עליהם, אני חושב שהמרחק בין ישיבת בבונים לישיבת הנהלה אינו גדול כפי שהיינו רוצים לחשוב.
רק שאצל הבבונים הכול קצת יותר גלוי.
והדבר הגדול מכולם בסרנגטי – להסתגל
מכל הדברים האלה, אולי הדבר שהכי נשאר איתי הוא ההסתגלות.
אין בסרנגטי פתרון אחד לחיים.
הלביאה נעזרת בלהקה.
הצ’יטה מסתדרת לבדה – כי אין לה ברירה.
הפיל מסתמך על משפחה, ניסיון וזיכרון.
הצבוע חי בתוך מערכת חברתית מורכבת של מעמד ושיתוף פעולה.
הגנו והזברה מוצאים ביטחון במספרים.
הבבון משקיע במערכות יחסים.
כל אחד מצא פתרון אחר.
ואף פתרון אינו מושלם.
כי הסרנגטי משתנה כל הזמן.
הגשם מגיע – ולפעמים לא מגיע. מקורות מים מתמלאים ומתייבשים. העשב נגמר במקום אחד וצומח במקום אחר. ובתוך המערכת העצומה הזאת מיליוני בעלי חיים נעים בעקבות המים והמזון.
אין להם אפשרות לומר: ככה עשינו תמיד.
צריך לזוז.
צריך ללמוד.
צריך לפעמים לוותר.
צריך לפעמים לשתף פעולה.
ובעיקר צריך לדעת להשתנות.
ואני חושב שדווקא כאן החיבור לעולם שלנו הוא הכי חזק.
אנחנו אוהבים יציבות. אוהבים לדעת מה יהיה מחר. בונים תוכניות ומנסים לשלוט במה שקורה סביבנו.
אבל החיים לא תמיד משתפים פעולה עם התוכניות שלנו.
דברים משתנים.
אנשים משתנים.
העולם משתנה.
ואולי החוכמה אינה לבנות חיים שבהם שום דבר לא משתנה, אלא לבנות בתוכנו את היכולת להשתנות יחד איתם.
אולי בגלל זה אני חוזר
אני לא חושב שצריך לחפש בסרנגטי שיעורי מוסר, הטבע אינו טוב ואינו רע.
אריה שהורג גור אינו אכזרי במובן האנושי, וצ’יטה שמטפלת בגורים שלה אינה “אמא טובה” במובן שאנחנו נותנים למילים האלה.
אלה פשוט החיים שלהם.
אבל אי אפשר לשבת שם שעות, להתבונן בהם, ולא לחשוב מדי פעם גם על החיים שלנו.
על משפחה.
על הורות.
על חברות.
על מנהיגות.
על הצורך להשתייך, ועל הצורך לדעת לפעמים להסתדר לבד.
ובעיקר על היכולת להסתגל.
אולי זו אחת הסיבות שאני כל כך אוהב את הסרנגטי.
אני מגיע בשביל בעלי החיים והמרחבים. בשביל הרגע שבו אתה עומד מול המישורים העצומים האלה ולא ממש יודע איפה הם נגמרים.
אבל ככל שאני מכיר את המקום הזה יותר, אני מבין שאני חוזר גם בשביל משהו אחר.
כי בתוך המרחבים העצומים האלה, כשמתבוננים מספיק זמן בחיים של בעלי החיים, קשה שלא לראות מדי פעם גם קצת מעצמנו.
ואולי זה מה שהופך את הסרנגטי בעיניי להרבה יותר משמורת טבע.
זה מקום שמזכיר לי שאנחנו אמנם חיים בעולם אחר לגמרי – אבל כמה מהדברים הבסיסיים ביותר בחיים כנראה לא השתנו כל כך:
להסתגל.
למצוא את המקום שלנו.
לדעת מתי להיות לבד.
ולדעת מתי אנחנו פשוט חזקים יותר ביחד.
