אלבניה - צפון קוריאה של אירופה

אלבניה – צפון קוריאה של אירופה

נכתב ע"י: עופר צבי

תוכן עניינים

על פרנויה ומגלומניה של איש אחד, שהפך מדינה שלמה לבת ערובה בשלטון אימים של פחד וטרור.

רבים בעולם המערבי לא שמעו על אנוור הודג׳ה, אחד הדיקטטורים האכזריים והחזקים ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים. הודג׳ה לקח את אלבניה – מדינה קטנה, הררית ויפה, הנמצאת כפסע ממדינת ישראל, והעלים אותה מעיני העולם כולו. המשטר אותו הוביל הודג׳ה משנת 1944 ועד מותו ב 1985 (ושהמשיך כמעט ללא הפרעה ע״י יורשו עד 1990), היה אפל וקשה ביותר. כה חזק היה שלטון הטרור בהנהגתו כך שבמשך כל הזמן הזה לא נשמע אפילו קול אחד של התנגדות או מחאה במדינה הקטנה השוכנת באיזור הבלקן. מדינה שהיתה מבודדת משאר העולם כמו צפון קוריאה של ימינו. ואם נשמע קול שכזה, ולו רק בדמיונו של אותו דיקטטור, מיד הושתק לתמיד. מבין כל חבריו ומקורביו אשר עזרו לו והקיפו אותו באותם ימים מלאי תקווה ורוח חדשה בהם לקחו הקומוניסטים את השלטון והחזירו את הגאווה והתקווה לעם האלבני, לא נותר אפילו אחד. כולם כאחד הוצאו להורג, ורבים אחרים בעקבותיהם.

הסטליניזם במופעו הקשה והאכזרי ביותר הגיע לקיצו ברוב חלקיה של מזרח אירופה עם מותו של ג׳וזף סטלין בשנת 1953, או לפחות עם הרפורמות של חרושצ׳וב שהחלו ב 1956. אבל במדינה אחת קטנה שרד הסטליניזם בשיא תפארתו עד סוף שנות השמונים.
מי היה אותו מעריץ נלהב של סטלין שהטיל אימה ושלט ביד רמה בנפשם של כל תושבי אלבניה? כמה חזק היה הפחד ששיתק כל מחשבה חופשית ורצון להתנגדות? ואולי מכונת התעמולה האלבנית ושטיפת המוח השיטטית אכן עבדה, והעם האלבני למד לאהוב ולהעריץ את ״אבא אנוור״, ולראות בו את האלוהים במדינה האתאיסטית בה נאסר כל פולחן דתי?

אלבניה - צפון קוריאה של אירופה

אנוור הודג׳ה

אנוור הודג׳ה נולד ב-1908 בג׳ירוקאסטר, עיר האבן, עיר קטנה וציורית בדרום אלבניה. בילדותו ונעוריו לא בלט במיוחד, ולא נודע באף תכונה או כשרון מיוחד. אך בתוך תוכו קיננה התאווה לכוח, והלכה והתגברה בו המשיכה לפוליטיקה אותה ספג מדודו שהיה דמות משפיעה בעירו, ובמאבק הלאומי שהוביל לעצמאותה הראשונה של אלבניה לאחר מאות בשנים, בשנת 1912. בזמן לימודיו בצרפת נחשף והתקרב לאידיאולוגיה הקומוניסטית, ולאחר חזרתו לאלבניה מצא את מקומו בתנועת ההתנגדות הקומוניסטית, בה התקדם והחל ליישם את העקרונות הסטליניסטים עוד בהיותו פרטיזן בזמן מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1944, כאשר צעד לעיר הבירה טיראנה לאחר שחרורה של המדינה מהכובש הנאצי, כבר עמד בראש הכוחות אשר יקימו את הממשלה החדשה של אלבניה, ממשלה זמנית שהפכה לקבועה, והוא בן 36 בלבד. מאותו רגע יאחז הודג׳ה במושכות השלטון ביד ברזל, עד ליום מותו כ-41 שנים מאוחר יותר, כאשר הוא משנה את פני המדינה לבלי היכר. כבר בימים אלו החלו הרדיפות והטיהורים הפוליטיים, ברוחו של מושא הערצתו סטלין, ובמשך כמה שנים ספורות מצאו מנהיגי המפלגה ומקורביהם את דרכם אל בתי הכלא ומחנות העבודה שהחלו לקום בכל פינה באלבניה, שם הוצאו רבים מהם להורג. בשנים הראשונות עוד נשמעו קולות של אינטלקטואלים ומנהיגים חברתיים אשר ניסו לקדם דרך שונה וליברלית יותר בה תצעד המדינה הצעירה. אנשים אלו נשפטו במשפטי ראווה, אשר בסופם נגזר על כולם דין אחד, סופי וקטלני.

בשנות המאבק בזמן מלחמת העולם השנייה קיבלו הפרטיזנים הקומוניסטים (אשר היוו את התנועה החזקה ביותר מבין הגופים הפרטיזנים השונים שלחמו בכיבוש האיטלקי הפשיסטי, ובכיבוש הנאצי שבא אחריו) תמיכה רבה ממנהיג הפרטיזנים שיהפוך למנהיגה הבלתי מעורער של הרפובליקה הסוציאליסטית היוגוסלאבית – הלא הוא ג׳וזיף ברוז, המוכר יותר בכינויו טיטו. טיטו היה חברו הקרוב של הודג׳ה בשנים הראשונות והסוערות לקיומה של אלבניה, אולם קשר חזק זה היה קצר ימים. בשנת 1948 ניתק הודג׳ה את קשריו עם טיטו, בטענה שזה פתוח מדי לרעיונות מערביים, ואפילו מקבל ייעוץ מבנו של צ׳רצ׳יל הקפיטליסט, רחמנא לצלן. הודג׳ה גם חשש מכוונתו של טיטו (חשש מוצדק אולי, לשם שינוי) להפוך את אלבניה למדינה השביעית ביוגוסלביה, ולבטל את עצמאותה קצרת השנים. לאחר ניתוק הקשרים עם טיטו ויוגוסלביה שלו החלו הרדיפות של בעלי הברית לשעבר. כל מי שנחשד בקשרים עם יוגוסלביה (אותם טיפח הודג׳ה בעצמו עד לאותו הרגע) נרדף, נכלא ונרצח. מדיניות זו הפכה לדרך קבע, וכך גם בהמשך הדרך בכל פעם שנותקו הקשרים עם בעלת ברית של אלבניה עד לאותו הרגע, נרדפו כל אלו שנחשדו בקשרים עמה, והוכרזו כאויבי המדינה.

המשטרה החשאית – הסיגורימי

עם השנים ההגדרה למיהו אויב המדינה הלכה והתרחבה, וכמעט כל אחד יכל למצוא את עצמו כלול בה ללא אזהרה מוקדמת. עם למדת במוסד עם קשר כלשהו למערב (מחוץ לאלבניה ובתוכה, לפני עליית הקומוניזם), היית בן למשפחה מיוחסת או סתם בורגנית חס וחלילה, היית שייך למיעוט הלא נכון, אמרת משהו (אפילו לילדים שלך) שנחשד באמונה דתית או בביקורת סמויה כלפי הממשל, סיפרת בדיחה סאטירית או שפשוט לא היו לך את הקשרים הנכונים – כל אלו יכלו לעלות לך במאסר ממושך בתנאים קשים מנשוא, חקירות ועינויים, העברה למקום מרוחק בו תיגזר עליך עבודת פרך, או אפילו מוות. תושביה של אלבניה למדו לפחד מכולם – בין עם זה שותף לעבודה, שכן או אפילו בן משפחה. למשטרה החשאית – הסיגורימי – היו מודיעים ומלשינים בכל מקום, ואף אחד לא היה בטוח מפניהם.

לכל אחד היתה ביוגרפיה – תיק אישי אשר נשמר בארכיוני הסיגורימי. ביוגרפיה זו הייתה יכולה להיות ״טובה״ או ״רעה״. בעלי הביוגרפיה הטובה זכו לעבודות נוחות ולשקט יחסי בחייהם, ואילו בעלי הביוגרפיה הרעה הפכו למנודים. אף אחד לא רצה להיראות כאילו יש לו קשר כלשהו לאדם בעל ביוגרפיה רעה, על מנת שלא יוכתם גם הוא לדראון עולם. ביוגרפיה טובה יכלה להפוך לרעה בן רגע, ומעבר זה היה בלתי הפיך. אנשי הסיגורימי עקבו אחרי כל מי שהביוגרפיה שלו לא הניחה את הדעת, ואומרים שבשיאו של משטר האימים אחד מכל שלושה אזרחים היה מודיע של המשטרה החשאית. האנשים הפשוטים (וגם המיוחסים) התבוננו בפחד ובחשד בכולם, בין עם הם זרים מוחלטים ברחוב או בני משפחה הגרים תחת אותה קורת הגג.

הודג׳ה כמובן לא בחל באמצעים על מנת לנטרל את כל מתנגדיו, האמיתיים כמו הדמיוניים. הוא יצא באופן חריף כנגד האינטלקטואלים, מדענים ואקדמאים. במיוחד כאלו שלמדו במוסדות מערביים (אגב, הודג׳ה מעולם לא השלים את לימודיו. המלגה שקיבל בזמנו מממשלת אלבניה בוטלה כיוון שהוא לא עמד בתנאיה, אם כי הוא מעולם לא החזיר את שוויה כפי שהיה אמור לפי חוק). כך למשל העליל הדיקטטור עלילה לפיה תכננו אינטלקטואלים לפוצץ את השגרירות הסובייטית באלבניה (הארוע התרחש ב-1951). במקום נמצאה כמות קטנה של דינמיט, ויש שאומרים אפילו לא מחוברת לחוטים. אנוור לא היה צריך באמת לשכנע מישהו באמיתות הסיפור. בתגובה לממצאים נעצרו אקדמאים לפי רשימות חיסול שהוכנו מבעוד מועד, ו-22 מתוכם הוצאו להורג באמצעות כיתת יורים. מספרים שהודג׳ה סיפר לסטלין בגאווה על המזימה שרקח, ובתגובה קיבל ביקורת על הבוטות והשקיפות של פעולה זו ממודל החיקוי שלו. המשטר של הודג׳ה שהתבסס כאמור על הסטליניזם קיבל מופע מיוחד משלו, והיום נהוג לכנותו פשוט הודג׳איזם. ברבות השנים לא יווותר אפילו אדם אחד בצמרת המפלגה שהוא בעל תואר כלשהו ממוסד אקדמאי. השכלה אקדמאית הפכה לדבר להתבייש בו.

״החבר אנוור״ רדף את חבריו לספסל הלימודים, ומעטים מהם שרדו לספר עליו בתקופה זו. הנערה היחידה בבית הספר הגבוה בקורצ׳ה בו למד אנוור, שלפי הסיפורים היתה לועגת לאנוור ומקניטה אותו, היתה לאישה היחידה שהוצאה להורג באותה עלילה של הנסיון להפצצת השגרירות שהוזכר לעיל, על אף שמעולם לא היתה מעורבת בפוליטיקה מכל סוג שהוא. הודג׳ה השליך לכלא והוציא להורג אפילו חלק מבני משפחתו המורחבת, לרבות בן דודו איתו גדל באותו הבית, ולפי דעתו החזיק בדעות הלא נכונות. למסע הציד של הדיקטטור לא היו גבולות או קוים אדומים, ואף אחד לא היה חסין מפניו.

עם התגברות הרדיפות הלך והתגבר תסביך הרדיפה של אנוור עצמו. לאט לאט הוא החל להרגיש שהעולם כולו פונה נגדו, והקשרים בהם עוד החזיקה אלבניה עם המדינות הקומוניסטיות התנתקו האחד אחרי השני. הבאה בתוך היתה רוסיה הגדולה. הודג׳ה, שהחל להתרחק מרוסיה לאחר מותו של סטלין והרפורמות הליברליות מדי לטעמו שחולל יורשו ניקיטה חרושצ׳וב, פורש ב 1968 מברית ורשה, הברית הצבאית של המדינות הקומוניסטיות בה היתה חברה אלבניה משנת הקמתה של הברית, 1955.

באופן אירוני כמעט, אנוור זעם על פלישתה של ברית המועצות ומדינות אחרות בברית למדינה קומוניסטית אחרת, צ׳כוסלובקיה, בתגובה לרפורמות ליברליות שזו רצתה לבצע (״האביב של פראג״). זה היה הקש האחרון בהתדרדרות היחסים ארוכת השנים שהחלה כבר באמצע שנות החמישים. אלבניה ניתקה את היחסים באופן סופי ומוחלט עם רוסיה, וכמנהגו בקודש החל אנוור ברדיפה, מאסרים ורציחות של כל אלו שנשלחו ללימודים במוסקבה קודם לכן, וכל מי שנחשד בקשר וריגול לטובת הרוסים.

אלבניה
כנסיית השילוש הקדוש, טרינטי, אלבניה

בזמן זה כבר נמצאת אלבניה  בקשרים שהולכים ומתהדקים עם סין של מאו דזה דונג, ואלבניה זוכה לתנופה קצרת שנים בה הסינים עוזרים לפיתוח התעשייה במדינה הבלקנית הקטנה והענייה. שגשוג זה הגיע אל קיצו לאחר שנים בודדות, אולם מכונת התעמולה האלבנית המשיכה לטפטף למוחו של הציבור את הטענה שאלבניה היא המדינה הטובה, המצליחה והמשגשגת ביותר בעולם. כל זאת בזמן שהרעב הולך ומתגבר, והקצבות המזון אותן קיבלו התושבים הולכות ומצטמצמות.

אויבת המדינה – אמא תרזה

בשנים אלו אלבניה של אנוור מוציאה את הדת באופן רשמי מחוץ לחוק. הפולחן הדתי לא נראה בעין יפה גם קודם לכן, אך ב 1967 יוזם אנוור את ״מהפיכת הנוער״, בה הושמו הצעירים בחזית המאבק באנשי הדת והפולחן הדתי, וניתן האות הרשמי לרדיפות אכזריות של אנשי דת ומאמינים פשוטים. כמעט כל המסגדים והכנסיות באלבניה נהרסו או הוסבו למטרות חילוניות – כגון אולמות ספורט, בתי תרבות ואפילו אולמות לאימוני קרקס, והמאמינים נאלצו לרדת אל המחתרת. בתקופה זו נאסרו, עונו ונרצחו אנשי דת (נוצרים ומוסלמים) רבים מספור. בצפון אלבניה אפילו הוקם מוזיאון אתאיסטי, בו הוצגו לראווה חפצי פולחן דתי, מתוך כוונה לבקר וללעוג להם, שהרי ״הדת היא אופיום להמונים״, כאמירתו המפורסמת של קרל מרקס. חבר אלבני שגדל בשנים אלו של הדיכוי הדתי סיפר לי שהיה רואה את סבתו מתפללת כל בוקר לתמונת נוף על הקיר. כשהיה שואל את סבתו בחיוך מדוע היא מתפללת להרים וגבעות, לא זכה לתשובה. רק לאחר נפילת השלטון הקומוניסטי גילה שמאחורי התמונה היה מוחבא צלב. כאמור, האנשים המפוחדים הסתירו את האמת בדבר דעותיהם ואמונתם גם מילדיהם ונכדיהם, על מנת שלא יפלטו את האינפורמציה המפלילה בתום לב ובהיסח הדעת לאדם הלא נכון.

אפילו אמא תרזה, ששורשיה אלבניים, הוכרזה כאויבת המדינה וכניסתה למדינה נאסרה. הפעם הראשונה בה ביקרה באלבניה התרחשה רק לאחר נפילת השלטון הקומוניסטי.

תחילת הקשר של אלבניה וסין היה מוצלח כאמור. שתי המדינות תמכו אחת בשניה בזמן ניתוק היחסים של כל אחת מהן עם רוסיה, וראו אחת בשניה אחיות המשמרות את האידאולוגיה המרקסיסטית לניניסטית אל מול הרפורמות הסוביטיות. אבל, אצל אנוור הודג׳ה החברויות, עם אנשים ועם מדינות כאחד, הן בעירבון מוגבל מאוד. ביקורו של הנשיא האמריקאי ניקסון בסין בשנת 1972 מאוד לא מצא חן בעיניו של הודג׳ה, ומאז החלו היחסים להתדרדר, עד לניתוקם הסופי ב 1978.

ניתוק זה למעשה השאיר את אלבניה לבד לגמרי, ללא ידידים בעולם – הן בגוש המזרחי והו בגוש המערבי. כאשר לא הגיעה שום עזרה ותמיכה כלכלית וטכנולוגית מחוץ, גבר עוד יותר העוני במדינה הקטנה שנותרה לבדה, ללא המשאבים הדרושים לכלכל את עצמה באופן עצמאי. בידוד זה, לו גרם הודג׳ה במו ידיו, מעצים את תסביך הרדיפה שלו (שגם ככה היה די מפותח מלכתחילה), והוא משוכנע שאלבניה יכולה להיות מותקפת מכל עבר, ע״י רוסיה, סין או הקפיטליסטים המערביים. אנוור מאמין שכולם מסביבו הם אויבים מרים שרק מחכים להזדמנות לכבוש את מדינתו הקטנה והיקרה. בפועל, לאף אחד כבר לא היה אכפת יותר מדי מאלבניה, הענייה שבמדינות הקומוניסטיות.

בדבר אחד צדק אנוור – אלבניה אכן היתה מוקפת אויבים (גם מול יוון הגובלת באלבניה מדרום היה מוגדר מצב מלחמה. הגדרה שלא השתנתה עד יומו האחרון של הודג׳ה). אויבים אשר יצר הדיקטטור  במו ידיו. הפרנויה של אנוור מובילה ליצירת מציאות שמאששת אותה, מגבירה אותה עוד יותר, וחוזר חלילה…

ביצורים מול אוייבים אמיתיים וגם דמיוניים – בונקריזציה

הבידוד המוחלט, והפרנויה המתגברת, גורמים להודג׳ה לפצוח באחד המהלכים המוזרים וחסרי ההגיון שהתרחשו באותה התקופה – הבונקריזציה. אנוור בטוח כאמור שהעולם כולו מתכנן לתקוף אותו. כזכור, מדובר בפרטיזן שמאמין שדרכי הלוחמה הזעירה הן אלו שהביאו לשחרורה של אלבניה מן הפשיסטים והנאצים. לכן חשב שאותן דרכים יסייעו להגן על אלבניה במקרה של מתקפה. הפרטיזנים היו מסתתרים בהרים, משם היו יוצאים לתקיפות ממוקדות וחוזרים למקומות מחבואם ביערות ובהרים. איך יוצרים מעוזים שכאלו ברחבי מדינה שלמה? ממלאים אותה במאות אלפי בונקרים!

בונקר באלבניה, אף אחד לא באמת יודע כמה בונקרים יש היום באלבניה
כל מי שמטייל באלבניה מבחין בפטריות הבטון הנמצאות בצדי הדרך, ברחובות, בשדות, בחופי הים ואפילו בבתי הקברות. רוב הבונקרים הם מעין כיפות בטון קטנות, בהן יש מקום לשני אנשים בעמידה, וחרכי ירי. ישנם גם בונקרים גדולים יותר שיועדו לפיקוד איזורי, וכן כמה בונקרים אנטי אטומיים שהיו סודיים בזמנו. לא ידוע בדיוק כמה בונקרים פזורים ברחבי אלבניה. הסברה הרווחת היא שיש מעל 750,000 כאלו, אבל תכניות הבניה שהתגלו לאחרונה מצביעות על מספר נמוך יותר. שם כתוב שהייתה כוונה לבנות רבע מליון בונקרים, ובפועל נבנו פחות מ 200,000. כך או כך, מדובר במספר עצום. אף אחד מהבונקרים כמובן לא היה בשימוש מעולם. הם שימשו בעיקר לתחזוק הפרנויה של הדיקטטור, שהפכה לפרנויה של עם שלם. שהרי אם אף אחד לא מתכוון לתקוף – מדוע יש בונקרים בכל פינה?

כל תושבי אלבניה היו אמורים להיות הכוחות שיגנו עליה בעת התקיפה (שוב אנו רואים את הטקטיקה הפרטיזנית של הודג׳ה, שלא סומך על הצבא הסדיר). כולם קיבלו אימון צבאי בסיסי כבר בבית הספר, ונערכו תרגילי מלחמה, אשר בחלקם כללו פינוי לבונקרים והתבצרות בהם. אפילו אם היה מתממש תרחיש האימים הפרנואידי של הודג׳ה – כיצד יכולים האנשים התקועים שניים שניים בבונקרים הקטנטנים, מנותקים מקווי אספקה ותקשורת, להוות כוח המאיים על כובש פוטנציאלי? סביר להניח שהיו הופכים למטרות כמו ברווזים במטווח. למזלם הדבר לא קרה מעולם.

היום חלק מהבונקרים נהרסו למען הברזל שבהם, וחלקם הוסבו למיצגים אומנותיים, חדרי מחסה לבעלי חיים, וחלקים דקורטיבים בבתי קפה ומסעדות. חלק מהבונקרים הגדולים הוסבו למוזיאונים – כולל הבונקר האנטי אטומי האימתני שבנה הודג׳ה לעצמו ולבכירי מפלגתו. בונקר זה הוא בן חמש קומות תת קרקעיות, ומעל מאה חדרים. העם האלבני למד להכין לימונדה מלימוני הבטון שפיזר הדיקטטור. מה שהיה פעם סמל לפרנויה ופחד של אומה שלמה הפך לקוריוז ייחודי המאפיין את אלבניה, והיום מהווה אטרקציה לתיירים הפוקדים אותה.

״אבא אנוור״

דמותו של ״אבא אנוור״ התנשאה מעל כל אדם וכל דבר באלבניה. לא היו לו עמיתים, ולא היו לו מתחרים. הוא היה אדם שניסה לשנות לא רק את העתיד, אלא גם את העבר. הוא כתב את גרסתו האישית להיסטוריה הפרטית שלו. שלושה עשר כרכים עבי כרס של זכרונות, אותם פרסם בשבע השנים האחרונות של חייו, היו עדות לכל מעשיו. עדות מפי אדם שחשב שהאמת המוחלטת היא מילתו שלו בלבד. כמובן שאף אחד לא יכל לבקר או להטיל ספק ולו במילה אחת מהכתוב. כולם כאחד היו אמורים לקבל את הנאמר שם באמונה עיוורת. הספרים הללו מתארים דמות אותה שאף אנוור לצייר בתודעתם של ההמונים, ולא אדם אמיתי. כתביו של הודג׳ה היו היחידים שהיה מותר (ולמעשה מחויב) להחזיק בבית, ותמונתו של הדיקטטור נתלתה אחר כבוד במקום הכי בולט בבית, על מנת שכולם יראו את מסירותם ונאמנותם של בני אותו בית. בכל כיכר מרכזית, ובנקודות הגבוהות ביותר בערים ההרריות, התנשא בגאון פסל ענק של הרודן. הילדים בבתי הספר היו שירים שירי הלל לאנוור השכם והערב, ומוצאים לנופף בדגלי אלבניה ולקבל את פניו בכל מקום אליו הגיע בראש מצעד מפואר.

אנוור היה בעל כוח אבסולוטי ובלתי מעורער. בזכרונותיו אותם היה יכול לערוך כרצונו, למחוק צללים לא רצויים ולהצדיק הוצאות להורג כתגובה לגיטימית לפעולות היפותטיות של בגידה במולדת, הוא מופיע כפי שרצה. מעטים הרודנים שהשקיעו תשומת לב כה רבה בכתיבת מורשת אישית שלמה (שקרית ומגמתית כמובן), וככל הנראה הוא היחיד שכתב 7,000 עמודים שמוקדשים כולם לאדם אחד ויחיד – הוא עצמו.

מטרתו כמובן לא הושגה, בלשון המעטה.  מעטים האלבנים אשר תהיה להם מילה טובה לומר על האדם שהיה בעבר האלוהים שלהם. פסליו הופלו מכל מקום בו הם נצבו בעבר, שמות הרחובות והמוסדות שהיו קרויים על שמו שונו כולם, וזכרונותיו כמובן לא זוכים להתייחסות אוהדת. אבל מה באמת יודעים האנשים על אנוור הודג׳ה? חלקם אולי עדיין זוכרים את דמותו הציבורית, שנוצרה ע״י מכונת תעמולה משומנת, של המנהיג העליון, ״אבא אנוור״, ושואל את עצמו האם בבידודו ב״בלוק״ (שכונת המגורים הסגורה והמבוצרת של מנהיגי המפלגה בטיראנה), ללא אף אחד שיעז לסתור את דבריו, אולי הוא לא היה מודע לחלוטין למציאות הנוראית בה חיו האנשים הפשוטים?

אחרים מקללים אותו כשטן בהתגלמותו שאחראי באופן ישיר לכל אחד ואחד ממחדלי השלטון. גם לאלו וגם לאלו אין מידע מדויק והבנה עמוקה בדבר המקום האמיתי אותו מילא במציאות חייהם, ולהשפעה אשר הייתה לו על אלבניה כמדינה, ועל תודעתם הפוסט טראומטית של תושביה עד היום. מי היה אנוור הודג׳ה? האם יש אנשים שעדיין מפחדים לשאול?

קומוניזם רדיקלי ועוני מחפיר

כשנפטר אנוור הודג׳ה אלבניה הייתה בבידוד מוחלט. זו הייתה המדינה השלישית בענייה בעולם. לאחר עידן מטורף של קומוניזם רדיקלי, סבלה אלבניה מעוני מחפיר. הצמרת הפוליטית הייתה מרוחקת, ויש שיאמרו מנותקת מהמציאות בשטח, וכאמור לאף אחד מחבריה לא הייתה השכלה גבוהה מכל סוג שהוא, והבנה רחבה של התהליכים המתרחשים והדרכים להתמודד עימם. צמרת פוליטית זו המשיכה לכהן בתפקידים בכירים בפוליטיקה ובממשל האלבני הרבה לאחר קריסתו של הקומוניזם (חלק מבכירים אלו במפלגה הקומוניסטית של אז נמצאים בתפקידים משפיעים מאוד עד היום למעשה).

במשך יותר מעשרים שנים לאחר נפילת השלטון הקומוניסטי לא נעשה מחקר מעמיק העוסק ברצינות בדמותו של הרודן אנוור הודג׳ה. אנשיה של אלבניה התעוררו לאחר עשרות שנים של דיקטטורה ובדידות מזהירה ומצאו את עצמם בתחתית החבית במונחים אירופאים. בזמן המאבק להדביק את הקצב של העולם החדש מסביבם, לא היה להם יותר מדי פנאי להרהר ולהסיק מסקנות מרחיקות לכת בנוגע לאדם ששלט בחייהם באופן כה עמוק במשך קרוב לחצי מאה. אולם צילו הגדול של אנוור עדיין מורגש על פני אדמת אלבניה, ויש שיגידו שההשלכות של מעשיו עדיין רודפות את נפשם של התושבים, ומשפיעות על התנהלותם ותרבותם עד היום.

בשנים האחרונות אנו כבר עדים לשידורן של תכניות תחקיר ופרסומם של ספרים רציניים העוסקים בדיקטטור ובדמותו האמיתית. נראה שממרחק השנים ניתן כבר להתבונן בתקופה זו ביתר בהירות ואובייקטיביות מבעבר. האם התבוננות זו תביא לשינוי תרבותי ומחשבתי באלבניה של ימינו? האם הזמן ומעבר הדורות לדור שלא ידע אם הדיקטטור הוא זה שיגרום לכך? ואולי שינוי זה כבר מתרחש במלוא עוצמתו לנגד עינינו? אלבניה של היום כבר שונה מאוד מאותה מדינה ענייה וכנועה של אותם ימים אפלים. זוהי מדינה בעלת אנשים חמים וידידותיים, וטבע עוצר נשימה אותו מתחילים להכיר עוד ועוד תיירים המגלים את הפנינה היפהפיה השוכנת לחופי הימים האדריאטי והיוני. פנינה שהייתה כלואה וחבויה בצדף ברזל אימתני, וכעת חשופה לעולם הרחב ובוהקת ביופיים המרהיב של הריה המוריקים, ערי המוזיאון הציוריות שלה, ושפע נהרות ואגמים בעלי מים תכולים וצלולים.

מה הייתה עוצמת ההשפעה שהייתה לחצי מאה כמעט של שלטון אימים שחדר לנימי נפשם העמוקים של תושבי אלבניה? היום נראה שהעם האלבני כבר פסק מלהדחיק את הימים האלו, מתמודד איתם ומפיק לקחים. מוזיאונים המציגים את תקופת הדיקטטורה הקומוניסטית על כל היביטיה קמו במקומות שונים במדינה, וכאמור עוד ועוד ספרים ומחקרים נכתבים על הנושא.

NEVER

נדמה שגורלן של אותיות שמו של אנוור, שנכתבו בגודל עצום על הר שפיראג המתנשא מעל העיר בראט, ממחישות יותר מכל את הלך הרוח של בני העם האלבני בנוגע להתבוננות בדיקטטור והשפעתו, והשינוי ההדרגתי ביחס לתקופה זו.  הודג׳ה הורה לכתוב בענק את אותיות שמו על ההר לרגל חגיגות יום הולדתו ה-60, בעת ששלטונו היה בשיא עוצמתו. לאחר נפילת השלטון הקומוניסטי נעשה נסיון למחוק כל זכר לדיקטטור, ויחד עם הרס פסליו ושינוי שמות המקומות, ניסו האנשים ללא הצלחה למחוק את האותיות האדירות שאייתו את שמו הפרטי של הרודן – ENVER. בשנת 1994 הממשל האלבני אפילו שלח את חיל האויר להפציץ את ההר כולו בפצצות תבערה, אך האותיות לא נמחקו כליל. כמה שנים מאוחר יותר אף שוחזרו האותיות ע״י אותו אמן שיצר אותן, שאומר שפעל בשליחות קומוניסטים אדוקים שעדיין שמרו אמונים לדיקטטור. אולי באותן שנים אלבניה עוד לא הייתה בשלה להתמודד עם הדיקטטור שלה, וניסתה להדחיק את דמותו, או להשאר איתה כפי שהוא רצה שתהיה.

היום מי שיגיע לאיזור יתקל באותיות הללו מתנשאות על ההר, אך עם שינוי משמעותי ביותר. בשנים האחרונות הוחלט לא לנסות למחוק את האותיות, אלא להחליף בין שתי הראשונות. וכך – כעת מתנוססת המלה NEVER על ההר, במקום ENVER. אפשר להתבונן בתהליך זה של שינוי המילה כתהליך שעברה תודעתו של העם כולו עם השנים. נראה שבשלה ההבנה שאין ביכלתינו למחוק את העבר או להתעלם ממנו. עלינו להביט בו בעיניים פקוחות וללא מורא, ללמוד ולהפיק ממנו את הלקחים הראויים, ובהתאם לכך לשנות את עתידינו.

סיפורן של אותיות אלו מעניק תקווה אמיתית. אלבניה אכן משתנה ומתפתחת לנגד עינינו, וכבר לא חוששת להביט אל עברה ולהבנות ממנו. מה צופן העתיד למדינה הקטנה השוכנת בין הרים, ימים ואגמים, ופתוחה כעת לשינויים מבית ומחוץ? עד כמה עמוק חדרה ההשפעה של אדם אחד רדוף ומגלומן על עם שלם, וכיצד תבוא לידי ביטוי השפעה זו בהיבטים שונים בתרבותה ובהתנהלותה של אלבניה של ימינו, ובעתיד הצפוי לה? ימים יגידו.

 

טיילו איתנו

אלבניה - צפון קוריאה של אירופה
ההרשמה בעיצומה
בהדרכת עופר צבי
12 ימים
03.07 -
22.06
אלבניה - צפון קוריאה של אירופה
ללא תאריך יציאה
בהדרכת יובל כלב
10 ימים
אלבניה - צפון קוריאה של אירופה
ללא תאריך יציאה
בהדרכת עופר צבי
9 ימים
אלבניה - צפון קוריאה של אירופה
הרשמו לרשימת הדיוור של ״יעדים״

הצטרפו לקהילה של אוהבי טיולים, מגלי ארצות ותרבויות, מטיילים הרוצים לחוות ולגעת בעולמות אחרים, מופלאים.

למה להרשם לדיוור שלנו?

כתבות נוספות

חברת יעדים טיולי תרבות וטבע

יש לנו מספר טיולים בלתי נשכחים

  • כחברה המאמינה כי רק מטיילים מרוצים הם מטיילים שחוזרים, “אנו כאן בשבילכם” עם חיוך לכל שאלה ובקשה.
  • אנו מאמינים שמקצועיות ומצוינות הם הבסיס להצלחת הטיול. אנו מוציאים טיולים רק ליעדים בהם יש לנו הכרות מעמיקה.
  • הטיולים שלנו מושקעים ואיכותיים – הם יגשימו את החלומות שלכם.

כתבות נוספות שאולי תרצו לקרוא

צרו איתנו קשר

השאירו פרטים והמומחים שלנו יחזרו אליכם בהקדם  

אלבניה - צפון קוריאה של אירופה

מה תרצו לחפש?